ניוקאסל יונייטד: מועדון למזוכיסטים

יש משהו מוזר בניוקאסל יונייטד, משהו שגורם לך להתאהב במועדון כל פעם מחדש בלי כל קשר לתלאות שהוא מעביר אותך ולסבל שהוא גורם לך. מה כבר ביקשנו? לחגוג את החזרה לפרמייר-ליג עם ניצחון ביתי במשחק ההכתרה בסט. ג'יימס פארק?

נשמע מוגזם? אולי. אבל לא יותר מידי בעונה בה ניוקאסל מנצחת 29 משחקי ליגה, לא מפסידה בבית וקרובה מרחק ניצחון מלעבור את רף 100 הנקודות. אז זהו שלא. תואר האליפות כבר בכיס, השם חרוט על גביע 'קוקה קולה' שהוענק בסיום לאלן סמית' וניקי באט, וניוקאסל, במקום לנצח 1:2 את איפסוויץ' טאון של רוי קין, סופגת שער שיויון בזמן פציעות. מפתיע? לא למי שמכיר את הדי.אן.איי  של ניוקאסל.

אני לא מכיר הרבה מועדונים שיש להם את הכישרון והניסיון להחמיץ כך כך הרבה הזדמנויות, ואני לא מדבר כאן על מצבי כיבוש מול השער. בבת אחת השמפניה איבדה את כל הגזים ושנייה לפני שהשחקנים חלצו את בקבוקי ה-'ויוו קליק', מישהו החליף את הנוזל ל-'פנטזיה' או 'יין נתזים'.

לא שזה שינה יותר מידי. המגפייז הפכו לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שחוזרת לפרמייר-ליג עם מאזן ביתי נקי מהפסדים, אבל חשוב לא פחות, תואר ראשון מאז שקוין קיגן הוליך אותם לאליפות הליגה השנייה והעפלה ב-1993.

אז למה מזוכיסטים? כי עונה יחסית משכנעת, דעות האוהדים עדיין חלוקות בנוגע לכמה שאלות מהותיות. האם כריס היוטון הוא מאמן מספיק טוב בכדי להשאיר את הסגל הנוכחי בליגה ולהצעיד את המועדון קדימה? האם אנדי קארול הוא חלוץ של 20 שערים בפרמייר-ליג או רק נגד הגנות הקרטון של הצ'מפיונשיפ? והאם צמד הארגנטינאים פאבריסיו קולוצ'יני וג'ונאס גוטיירס יהפכו לכוכבים במונדיאל או יתגלו כאכזבה שהם באמת.

בשעה שכל השאלות הנ"ל מעסיקות את האוהדים בפאבים ובפורומים, שתי השאלות המהותיות ביותר הן מה עדיף: עוד עונה של ניצחונות בצ'מפיונשיפ לעומת דשדוש בליגה הבכירה? ומה עדיף - שהבעלים מייק אשלי יישאר או ימכור את המועדון וייעלם?

נשמע מוכר נכון? עצוב לי לומר זאת ונדהמתי כשעשיתי את ההשוואה לפני כמה חודשים, אבל לא נעים להודות - במקום הדרום המדברי והחם, קבלו את הצפון הקר והגשום: הפועל באר שבע של אנגליה. מועדון גדול, רחוק מהמרכז ורעב לתארים שמספק יותר כותרות שליליות מגביעים בוהקים.

סטיבן קלארק (40) מהעיירה קונסט הסמוכה, אוהד מלידה וחבר כמו אח, אמר לי בדרך לאצטדיון: "העונה בצ'מפיונשיפ היתה טובה מכמה מבחינות. היא החזירה את האווירה החיובית למועדון. האוהדים נסעו למשחקי חוץ וראו יותר ניצחונות מאשר בשלוש העונות הקודמות ביחד.

"בפרמייר-ליג לא צפויים לנו חיים כאלה קלים, בטח לא לנצח כ"כ הרבה משחקים. עידן קיגן של שנות ה-90 העליזות לא יחזור על עצמו, אבל וואיי-מאן, זה בכל זאת ניוקאסל - שוב אנחנו עולים על רכבת ההרים".

בצהריים הכל דווקא נראה מבטיח ואופטימי. השמש זרחה. ניוקאסל לבשה חג - כלומר שחור לבן פסים, מדים שתמיד מזכירים לי את מאה שערים. אבל בשעה שבעלי הפיאות וחובשי הכיפות מרוכזים מעבר לנהר בגייטסהאד השכנה, בית המקדש בימי שבת מרכז אליו המוני עולים לרגל.

רק שתבינו כמה המועדון הזה הוא באמת ענק - ממוצע הקהל במשחקי הבית של ניוקאסל עמד העונה על 43,384. יותר מליברפול וצ'לסי וכמות כמעט שווה למנצ'סטר סיטי. בהתחשב בעובדה שבצ'מפיונשיפ יש שמונה משחקים נוספים - פרט למנצ'סטר יונייטד וארסנל, את ניוקאסל ראו העונה 200 אלף אוהדים יותר מכל מועדון אחר בפרמייר-ליג.

בעיר בה יש רק קבוצה אחת והכדורגל זוכה לסטטוס של דת, יש מאין באז ששמור לימים של משחקים. על גדות נהר הטיין, באזור ה-Quayside, הפאבים מפוצצים וברחוב הביג מארקט המפורסם בחורות בלבוש מינימלי מחלקות חולצות עליהן מודפס מקדימה "We are Back (חזרנו!)" ומאחורה "גאים להיות אלוף ג'ורדי".

גזירי העיתון מזכירים את התואר האחרון של הג'ורדיז (עופר רונן-אבלס)

מחוץ לכיכר אלדון, מנגן לו טוני על חמת חלילים את ההמנון של העיר (Blaydon Races), וכשהוא מתפנה לקחת שאכטה של חמצן הוא מתוודה: "היום זורקים לי מטבעות של 50 פני ופאונד לכובע, אפשר לפתוח תוכנית חיסכון". ממש שבת חתן.

בחנות של המועדון הקופות עובדות שעות נוספות. משחק ביתי אחרון, מהעונה הבאה ניוקאסל נפרדת מאדידס אחרי 15 שנה לטובת פומה - ומכירת החיסול בעיצומה. על החולצות הנוכחיות בשחור לבן או הצהוב המזעזע יש כיתוב חדש - אלופת עונת 2009/10 וההמונים נפרדים מ-30 ליש"ט עבור חולצות מוזלות כמזכרת.

אך חייו של המזוכיסט אינם פשוטים כלל, שכן המעבר ליצרן בעל לוגו של חתול שחור (הכינוי של סנדרלנד השנואה) יוצר בעיות זהות אמיתיות. קיומיות של ממש.

שחקני ניוקאסל מודים לאוהדים בסט. ג'יימס' פארק (עופר רונן-אבלס)

ביציע העיתונות ממוסגרים להם על הקיר גיזרי עיתונות מעונות היסטוריות: משחק הבכורה של קיגן כשחקן ב-82, החזרה שלו כמאמן ב-92, משחק האליפות של 1993, המשחקים בגביע ערי הירידים ב-1969. בדיחה ישנה מספרת שחדר הגביעים של ניוקאסל נפרץ ומשטרת טיינסייד מחפשת אחר שני צעירים בני 30 פלוס שהצליחו לגנוב מהחדר השמור שטיח בצבעי שחור לבן.

בתוך האצטדיון 52,181 מאמינים אדוקים שבאו לחזות במאורע נדיר. מסוג הארועים שאפשר לספר עליו לנכדים  - הענקת תואר והקפת אליפות.

בסרט הזה כבר היינו ב-96, עונת ההחמצה הגדולה. למשחק הבית האחרון נגד טוטנהאם הגענו עם סיכוי קלוש לגנוב למנצ'סטר יונייטד את האליפות. אבל ניוקאסל כמו ניוקאסל שלחה גם אז את האוהדים לחופשת הקיץ עם תחושה חמוצה של החמצה. תיקו 1:1 נגד התרנגולים וניצחון של אלכס פרגוסון על מידלסבורו השאירו את חדר הגביעים נעול לעוד 15 שנים, אבל לא מנעו מקיגן לשלוח את השחקנים להקיף את המגרש ולהודות לאוהדים.

ב-2010, למרות תותחי הקונפטי, ההפקה המתוקתקת ותואר האליפות - כשהשחקנים מקיפים את המגרש וקדים את הקידה לאוהדים בגאלוגייט אנד וליזז

אנד, מכה בך פתאום אותה תחושת דה ז'ה וו מעצבנת. אני עומד ביציע עם גרון חנוק, מתרגש כמו ילד קטן ומשתומם איך הגענו (ניוקאסל ואני) למצב שכזה.

בשעה שאני כותב שורות אלו, הסכיזופרניה משתלטת ואני שומע את האיש הקטן בתוך הראש שואל: 'מה יהיה?', 'האם אפשר יהיה לבנות על מומנטום חיובי בעונה הזאת כמשהו מעודד לעונה הבאה?' התשובות הן פשוטות. מי יודע. אם כדורגל היה עסק צפוי אז מזמן לא היינו תורמים לסוכנויות ההימורים, אלא מממשים את הרווחים ונופשים באיים.

בגדול, למי אכפת. דיה לצערה בשעתה. מזל שיש מונדיאל שיעביר לנו את הזמן עד שיתפרסם לוח המשחקים לעונה הבאה. עד אז, כשבפרמייר-ליג צ'לסי ויונייטד מצויות בעיצומו של מאבק על התואר האמיתי וטוטנהאם ומנצ'סטר סיטי נאבקות על מקום בליגת האלופות, תנו להנות ממראה מוזר ולא מוכר - ניוקאסל בראש הטבלה.