טיול אגדה: בעקבות רובין הוד ביער ברעם בצפון

הנחתי את החביתות החמות בלחמנייה, עטפתי ודחסתי אותן לתוך התרמיל. עוד מבט מהיר על רשימת הציוד: מפה, מים, מקלות הליכה, קרם הגנה, כדורים נגד אלרגיה לאיתי. מה שכחתי?

05:20

שלפתי את איתי מהמיטה החמה שלו. הילד ירה את עצמו משאריות החלום, בלי אף ציוץ של מחאה.

05:33

יצאנו מהחנייה, איתי כבר היה רדום על המושב שלצידי. הכבישים היו ריקים וצינת הבוקר גרמה לי לחייך, למרות השעה הבלתי הגיונית.

• רוית ואיתי בשביל ישראל - הקטעים הקודמים:
• שביל הפריחה: אפילו הגרמנים באו במיוחד לטייל

• איתי ורוית בשביל ישראל: קטע נוח? לא ממש

• יום האם והבן: אתה ואני בשביל ישראל  

  
  

שבת בבוקר, יום יפה. אמא שותה המון קפה

השבת תמיד כל כך יפה בשעות האלו, מסירה מעליה לאט לאט את קורי השינה והלילה, וקרני הבוקר הראשונות חשפו את פרצופה המנמנם. כל כך רגועה ושלווה. לא קשה להתאהב בה. השירים מהרדיו השלימו את התפאורה. ערפילי בוקר נחו לצידי הדרך והסתירו את הכנרת. אין אף אחד. רק איתי שישן לצידי וכל הנוף הזה, שרק חיכה שנבלע בתוכו וננגוס בו ברעבתנות.

07:20

נעלנו את הרכב בגשר עלמה, חיוך ראשון למצלמה ואנחנו שוב בדרך. קטע רביעי שלנו ביחד, בשביל ישראל - מהדישון למירון.

איתי נאור לבד בטבע, בנחל דישון הפחות מטוייל (צילומים: רוית נאור)

יש משהו כל כך נקי באוויר, בשעות האלו של בוקר יום שבת. הכל עוד אפשרי והאופטימיות הזאת גרמה לשנינו לחייך בלי סיבה. במחשבה שנייה, כל הפרויקט של הליכה משותפת בשביל ישראל, המסלול המדהים הזה, הבוקר הקריר והטבע שעומד בשיאו רק לרשותנו, הם כבר סיבה מספיקה.

בעלי חיים במקום פרחים

אחרי שסיימנו שלושה קטעים בשביל ישראל, שהיו שטופים במרבדי פריחה ססגוניים, חששתי ממה שצפוי לנו אחרי החמסינים שהכו בחודש אפריל, בלי רחמים. התפאורה לאורך הנחלים עדיין הייתה ירוקה ויפה, אולם נקודות הצבע הפרחוניות נעלמו מהנוף. את מקומן מילאו עכשיו מגוון בעלי חיים שהמתינו לבואנו בכל פינה.

חצי שעה של הליכה קלה בנחל דישון, בקטע הפחות מטוייל שלו, פגשנו במשפחות של שפני סלע שקועות בארוחת הבוקר בערוץ הנחל. אחרי השפן ה-17, הפסקנו לספור. כמה מהם נחו על הסלעים, התחממו בקרני השמש הראשונות שחדרו אל ערוץ הנחל.

בשעתיים הבאות, נאלצנו לחלוק את השביל עם הדיירים הקבועים במקום, עדרי בקר, שלא היו מביישים שום מערבון הוליוודי. עשרות פרות ועגלים שזה עתה נולדו, פינו עבורנו את השביל, היה אפשר כמעט לשלוח יד וללטפם. התאפקנו וניסינו לא לעצבן אותם יותר מדי, והסתפקנו בצילומים למזכרת.

מפריעים לארוחת הבוקר של שפני הסלע בנחל דישון

עד שעות הצהריים, פגשנו בצמד מדוושים ובשני בחורים צעירים שגם צעדו בשביל ישראל. עם ישראל כנראה ישן או השלים קניות בקניונים. אנחנו היינו לבד, פרט לנחש שדה שהציץ לעברנו בסקרנות, ועוף דורס עם מוטת כנפיים של איירבאס שחג מעלינו כמו מזל"ט.

קברו של הנביא ישעיהו בן אמוץ מוסתר בצמחייה עבותה. שיחי פטל איימו על שלמות הזרועות ואני לא הצלחתי להיפטר מפוביית הנחשים שלי. הנחתי שזה הדבר הכי קרוב לג'ונגל גלילי, תודות לנביעות מים שפרצו מכל פינה. למרות מאות הטיולים שעשינו בגליל, מעולם לא הגענו לפינות הנסתרות והקסומות האלו. סקרנות הגילוי עזרה לנו לגמוע עוד ועוד קילומטרים.

איתי ואני התרגלנו לשגרת מסלול שנבנתה במהלך הטיולים הקודמים. כשהדרך מתמשכת במעלה שלא רואים את סופו, והשמש התחילה לומר את דברה בטונים צורבים מדי, שלפנו את הארסנל הפרטי שלנו: משחקי מלים, משחקי אסוציאציות שהדרך זימנה לנו, וכמה שירים שעזרו לצלוח את הקילומטרים הבאים. מי אמר זמן איכות עם הילד ולא קיבל?

עדין יש מים והמון ירוק - שילוב מנצח!

ביער של רובין הוד

בכניסה ליער ברעם גילינו זולה מדהימה שדרשה עצירה. הכריכים שהוכנו לפנות בוקר, נשלפו מהתרמיל ברעבתנות גלויה. פינטזתי על קפה של שטח, או אולי בירה קרה, אבל הסתפקתי בשלוק של מים. כשיצאנו לדרך היו בתרמיל חמישה ליטרים של מים, בנוסף לשלושה שהונחו על גבו של איתי. אמצע הדרך, ואני צפיתי בדאגה במפלס המים היורד. היתה לפנינו עוד חתיכת דרך, ולצערי לא היו בה נקודות למילוי מים.

הנוף הפסטורלי של חורש ירוק לצד נחל זורם, שינה את פניו ליער אפלולי, סבוך ומסתורי. הכל כל כך קסום, שכלל לא חשנו בעלייה התלולה של יער ברעם. זה גם השלב שבו גילינו שלמרות הכל אנחנו לא כל כך לבד. הקטע הזה של המסלול משופע במטיילים, וביניהם גם החבורה העליזה ממרכז הארץ שפגשנו בשתי הפעמים הקודמות.

מכיוון שהקטע הרביעי של שביל ישראל כרוך בלא מעט עליות, הם בחרו ללכת אותו הפוך ולכן נפגשנו איפהשהו באמצע, במעבה היער - מקום שללא ספק היה יכול לשמש כתפאורה מקומית ליער שרווד.

את מקומו של רובין הוד תפסה בחורה מבית ספר שדה. היא הגיחה מולנו בחיוך והציעה לנו לראות משהו "של פעם בחיים". לפני שהספקנו להגיב, היא שלפה מתוך כף ידה פיסת בד מגולגלת שבתוכה נח גוזל של עטלף. הגרסה הנשית של רובין הוד מצאה אותו דבוק לאימו המתה, והחליטה להציל אותו. גור חתולים זה לא, אבל מי אני שאתווכח עם מעשים טובים ומצילות עטלפים בליבו של היער?

איפה רובין הוד? הגרסה המקומית ליער שרווד. יער ברעם

המלאך שבקצה ההר

המטיילים הרבים, יחסית, והקרירות הנעימה בחסות סבך העצים, הקלו עלינו בצורה משמעותית את ההתמודדות עם הקטע בתוך יער ברעם. הבעיה התגלתה כעבור כחצי שעה, כאשר צעדנו בנחל צבעון, חשופים לקרני השמש שבשעה זו של היום היו בשיאם, כמו גם לעייפות שהחלה לנסר מכיוון כפות הרגליים ועד לכתפיים.

חצינו את כביש 89, כאשר פסגתו המרשימה של המירון הזדקרה במלוא תפארתה משמאלנו, מתוך תקווה שסוף המסלול נמצא מעבר לפינה. המלאך הפרטי שלנו מיסוד המעלה יצא לדרכו, מצוייד בעוד מים עבורנו, לכיוון נקודת הסיום. לא היה שום סיכוי שאיתי יצליח להתפעל מהמסלול הירוק, הפריחה הנפלאה או הנוף שנשקף מבין העצים בדרך העולה למירון. הלחיים כבר היו סמוקות, הרזרוות התרוקנו ואפילו מלאי משפטי העידוד שלי הלך והתרוקן במהרה.

עוף דורס ממש מעלינו

אלו היו 2.5 ק"מ הכי ארוכים וקשים שעברנו ביום הנפלא הזה, שכלל בסך הכל כ-17 ק"מ. עלייה. ואז, רגע אחד לפני הסוף, פתאום קלטנו את הכביש שמתפתל בסמוך אלינו אל ראש ההר. הג'יפ של גילי, המלאך שמלווה אותנו בכל הקטעים הצפוניים שלנו ומגבה אותנו ומעודד אותנו, הגיח מעבר לפינה. קשה לתאר את השמחה.

אחרי זריקת עידוד, חיבוקים חמים ועוד מים, נפרדנו מרוב הציוד והמשכנו לטפס עוד כחצי קילומטר עד לסוף הקטע הרביעי, ממש מול בית ספר שדה הר מירון. מאחורינו הציצה פסגתו הירוקה של ההר הגבוה במדינה (לפני שהחרמון נכנס לתמונה), מחייך בנחת, אל מול אנחת הרווחה שלנו. הוא שם, עצום ונפלא, ממתין לנו בסבלנות עד לפעם הבאה.

בסך הכל הלכו האם והבן כ-17 ק"מ ביום הטיול. רוית ואיתי ביער ברעם

גזור ושמור:

נקודת סיום: בית ספר שדה הר מירון

אורך המסלול: כ-17 ק"מ, רובם בעלייה מתונה ובלתי מורגשת. קטע עליה רציני יותר ביער ברעם ובסוף המסלול.

עונה מומלצת: לא בחורף. העלייה בתוך יער ברעם, והמעברים בנחל דישון רווי המים, עלולים להיות מלכודות בוץ חלקות ובלתי נעימות.

ציוד: נעליים סגורות, מכנסיים ארוכים והרבה מים. אין מקומות למילוי מים, וקטעים נרחבים כוללים צמחייה עבותה וקוצנית.

מלאכי השביל: כבר כתבנו על התעשייה המקסימה שקמה לצד שביל ישראל של אנשים, חברות או מוסדות מבורכים שפותחים את דלתם וליבם, לטובת האנשים המיוחדים שבוחרים לצעוד בשביל. שווה להתעדכן מי המלאכים בקטע שבו צועדים, על כל צרה שלא תבוא. כמו כן ניתן ללון בבית ספר שדה הר מרון במחיר סמלי (אם יש מקום) או להקים אוהל בשטחם על המדשאה, בתאום, ובחינם.

המלצת הקטע: צאו לדרך כמה שיותר מוקדם, לא רק בגלל הטמפרטורה הידידותית יותר לצועד, אלא בעיקר בשל הסיכוי הטוב לפגוש בבעלי חיים היוצאים לארוחת בוקר.

• מתכננים לטייל בסוף השבוע? היכנסו לעמוד הטיולים בארץ