איך הפכנו לקלפטו-קרטיה

אליעזר ליבנה ז"ל היה ח"כ רב פעלים מטעם מפא"י בכנסת הראשונה והשנייה. בשלהי שנות ה-50 רכש לעצמו וילה (בית פרטי על עמודים). המעשה נתפס כמפגן ממון סר טעם בעולם המושגים של ישראל הבתולית, וכחריגה מעקרון "והצנע לכת". מפלגתו נפרעה ממנו והקריירה הפרלמנטרית שלו הגיעה אל קיצה.

תת-אלוף אורי בן-ארי ז"ל, קצין מזהיר ומפקד גייסות השריון, הועף על-ידי בן-גוריון מצה"ל ב-1957, לאחר שהתעלם מגניבת שק סוכר שביצע אחד מפקודיו. שני עשורים אחר כך התפטר רבין המנוח מראשות מפלגתו בגין אי-סגירת חשבון דולרי בארה"ב עם תום כהונתו שם כשגריר.

אלה הן אך שלוש דוגמאות אנקדוטאליות הממחישות את כברת הדרך הנורמטיבית שעשתה ישראל משליחותיות וטהרנות נוקדנית, עד שהפכה לחברה ביזה-נטית.

כאשר הכסף הופך לערך מרכזי בחייה של חברה, אך טבעי שבעליו הופכים לגיבוריה. אם פעם הכבוד והעיניים הציבוריות היו נשואות לעברם של ענקי מדינאות, מדע ורוח ובהמשך האדרנו מצביאים, הרי שעתה זו שעתם של הטייקונים. אלה הפכו לאנשים החשובים בחיינו. פריחתה של העיתונות הכלכלית ויחסי הציבור האגרסיביים שמקופלים בה, אף היא מעצימה את מרכזיותה של האוליגרכיה המקומית, מפארת אותה, נוטעת תחושה מופרכת שאין בילתה ויוצרת חזיון תעתועים לפיו ההון המופלג הוא חזות הכלכלה הישראלית. אנשים שמשכימים מדי יום לעמלם וחיים ממשכורת צנועה, עלולים לחוש כמיעוט מוכה גורל, אף שהם הרוב המוחלט ומנוע ההתעשרות של אצולת הממון.

מזה שלושה עשורים שישראל מפריטה עצמה לדעת ומוכרת את נכסי העם למשפחות בע"מ. ממשק שמחציתו היה ציבורי (הסתדרותי וממשלתי), עברנו לנוחי-לנד, ריכוזיות פרטית מבהילה החליפה שליטה ציבורית. גם אחדים מחסידיה של ההפרטה כבר מבינים שזו התבצעה באופן מואץ, מופקר, לא מבוזר ובעיקר תוך נישול הציבור משותפות ו/או תמורה ממשית שהתקבלה על רכוש שהוא בעצם בעליו. כיצד בדיוק יוצא ציבור הצרכנים נשכר מהסיבוב שעשה סבן על בזק? מה מותר הבנקים שגרעין השליטה בהם נמכר לבעלי הון, מבנק לאומי שטרם נמכר? איזו קדושה ובעיקר איזה ערך מוסף צרכני, כלכלי וציבורי, יש בבעלות הפרטית על הבנקאות, הפיננסים, השוק הסלולרי, הגז ושירותים אחרים שכמעט כל אזרח צורך? מה מידת התחרות, אם בכלל המתקיימת בין הזכיינים?

בתחומי כלכלה מרכזיים בישראל, כלכלת השוק כאמור אינה אלא מראית עין. קומץ משפחות בסיוע מערכת משומנת של לוביזם, יחסי ציבור ועיתונות קוקטיילים ובאדיבותה של רגולציה רופסת, מכתיבה כלכלה שאין לה כמובן דבר וחצי דבר עם הגותו של אדם סמית. הקידמה הטכנולוגית מתעתעת, קל וחומר שטיפות המוח על היותנו משק מתקדם. במהות, המבנה הכלכלי-חברתי של מדינת ישראל דומה בעקרונותיו למשטר הפיאודלי שמשל בכיפה במאות השישית והשביעית, כלומר בימי הביניים. 

נגיד בנק ישראל הזהיר לאחרונה מפני המצב שהפך כבר כרוני, ולפיו 20 משפחות מחזיקות 40% מההון בישראל. גוד מורנינג מיסטר פישר. שר האוצר החרה-החזיק אחריו. התיזמון של השניים איננו מקרי: הם יודעים שקיים קשר ישיר ומוכח בין ריכוז הולך וגדל של כוח כלכלי בידי מעטים, לבין תהליכי השחתה וריקבון. כאשר לכל כך מעט יש כל הרבה, הפקידות השלטונית כבר מפנימה שאין טעם לנסות ולחסום שוורים בדישם. מוטב אפוא לשרתם, לשאת עיניים לתפקיד עתידי אצלם ולהשתלב בתהליך הביזה. כך גם משתבשות ההיררכיות והשלטון איננו אלא מצג שווא: מריונטות בכסות ריבונית.

במציאות כלכלית שעיקרה הפרטה ותיאגוד, ניקויי אורוות רדיקלי ככל שיהיה לא יסלק את תאוות הבצע, לא ישקם את הזירה הנורמטיבית ולא ימוטט את שלטון המעטפות. לשם כך נחוץ שידוד מערכות רעיוני והבנה שהדיסציפלינה הכלכלית אינה מתקיימת כלשעצמה, אלא היא נגזרת של עולם ערכים. אירופה הגיעה להבנה הזו, אבל רק אחרי חורבן מוחלט של היבשת.