תמיד עזרתי לך, אבל ללב שבור אין לי תרופה
כשהיית עצובה סיפרתי לך סיפורים ושרתי שירים. תמיד ידעת שיש אותי בשבילך, ואם תהיי בצרה, אעשה הכל לחלץ אותך ממנה. אבל מה נעשה עכשיו? לחם של אמא, סיפור
כשהיית ילדה קטנה, היתה לי תרופה לכל מכאוב שלך.
כשקיבלת מכה בברך, היו לי פלסטר ונשיקה. כשהגננת הכריחה אותך לסיים את ארוחת הבוקר, אחרת לא תצאי לשחק בחצר, דיברתי איתה וביקשתי שתרד לך מהגב, כי את אוכלת ארוחת בוקר בבית.
כשילד מכיתה ו' הפחיד אותך עם הכלב שלו בדרך מבית הספר הביתה, דיברתי עם אבא שלו וזה נפסק.
כשילד בגנון היה מכה אותך בכל הזדמנות, הלכתי לגן ביום שישי, ובנוכחות הגננת איימתי עליו שאם ירים עלייך עוד פעם יד, אני אשבור לו את כל העצמות (הגננת שתקה, שהרי מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים). ביום ראשון שאלתי אם הבריון שוב הציק לך ואת הודעת לי שהוא אמר שהוא ירביץ לכל מי שיתקרב אלייך.
כשהיו לך פצעים של מחלת הפה והטלפיים חיבקתי אותך כל הלילה ליידי ובכיתי יחד איתך עד שסיפרו לנו שחלב עיזים מרפא את הפצעים. חצי מעולפת מרעב לקחתי אותך לעז בגני צבי. חזרת משם רעבה וחיסלת סיר שלם של מרק שסבתא הכינה לך.
כשהחברות בכיתה ג' החרימו אותך כי ככה החליטה מלכת הכיתה, דיברתי עם כל האמהות שלהן (זה לא עזר, ועד היום את לא סולחת לי. אבל את יודעת שהתכוונתי לטוב).
כשהיית עצובה סיפרתי לך סיפורים. כשהיה לך מצב רוח שרתי לך שירים, וכשרצית לדבר לקחתי אותך לבית קפה.
את כבר סלחת לי. אני עד היום לא סולחת לי
לא תמיד הצלחתי, לא תמיד הייתי מושלמת. עשיתי מיליון טעויות. כששברת את האצבע הרשיתי לרופא חסר הלב ליישר לך את האצבע בלי הרדמה. ואני, המטומטמת, אני החזקתי אותך שלא תתנגדי. את כבר סלחת לי. אני עד היום לא סולחת לי.
גם התעצבנתי עלייך וגם הענשתי אותך, אבל תמיד אהבתי ותמיד ידעת שיש אותי בשבילך. ואם תהיי בצרה, אעשה הכל להוציא אותך ממנה.
עכשיו אין לי שום תרופה.
בחור צעיר, יפה וחכם, שמנגן ורוקד ומשגע את כל הבנות, התחיל איתך לפני שלוש שנים.
כבר לפני שלוש שנים ידעת שהיופי הזה וההצלחה הזאת בקרב בנות לא טובים לבריאות שלך. אז סירבת. והוא התעקש; הוא לא רגיל לסירוב. וכמו הרבה חומות, גם החומה שלך נפרצה. נענית לו.
אחרי שכבר היית לגמרי שבויה בקסם שלו, הוא סיפר את הסיפורים הרגילים של הבחורים היפים: אני חסום רגשית. אני לא מוכן למחוייבות, אני מחפש את הכיוון שלי, יש לי בעיות לא פתורות שאני צריך לסגור ביני לבין עצמי. אני צריך קצת ספייס.
הלב שלך שבור, ולי אין תרופה.
אני לא יכולה לשים לך שום פלסטר. אני לא יכולה ללכת לצעוק עליו. אין מה לדבר עם אבא שלו. והלוואי שהייתי יכולה לשבור לו את כל העצמות.
כל מה שאני יכולה זה ללוש לתוך בצק את האהבה ואת הכאב שלי שכואב יחד איתך ולהביא לדירה שלך את הלחם שאפיתי. לחם של אמא.
- מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על אהבה נכזבת ולב שבור
פלסטר לא יעזור כאן
צילום: ויז'ואל/פוטוס
עדנה קנטי
מומלצים
