פועל ציון

הייתי המום כשקראתי על פטירתו של הסופר האנגלי, אלן סיליטו. אף כי שנים כה רבות חלפו מאז ראיתיו לאחרונה. חשתי שמנוף חיי נעקר עץ אהוב, שמשום מה סברתי ששורשיו נטועים לבטח בחלקת הזיכרון. כשהתראינו בפעם האחרונה הגיע סיליטו לישראל, עם אשתו המשוררת רות פיינלייט, לביקור בפעם-המי-יודע-כמה.

נסעתי אליו ל"משכנות שאננים" בירושלים. הוא גידל זקן זרוע שיבה - בפגישה שלפני אותו ביקור היה מגולח למשעי - אך מבעד למשקפיו נצנצו עיניו הכחולות בהומור ובנדיבות כמימים ימימה. הו כן, גם המקטרת הישנה היתה תקועה בזווית פיו.

סיליטו. ייחקק לעד בספרות האנגלית (צילום: Gettyimages)

כשהלך לעולמו והוא בן 82 עמדו על המדף בספרייתו חמישים ושלושה ספרים הנושאים את שמו: סיפורת, שירה, זכרונות, רשמי מסע. ודאי, שמו ייחקק לעד בתולדות הספרות האנגלית, בראש וראשונה, על-שום שני הרומנים "הפרולטאריים" שהוציאו לו שֵׁם ברחבי תבל, "מוצאי שבת ובוקר יום ראשון" (אם נדלג על אסופת-השירה שראתה אור ב-1957 ונשכחה מלב, היה ספר זה שפורסם שנה אחת אחרי כן ראשון ספריו) ו"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים".

הסרטים הנפלאים שנעשו על-פי הרומנים הללו והוא כתב את תסריטיהם - הראשון עם אלברט פיני והשני עם טום קורטני -הֶעֱצִימוּ את המוניטין שהוציאו לו הספרים. אבל לא נצדק אם נחוש להסיק מכך כי לא נרשמו לזכותו גם יצירות מצוינות אחרות. איזו אירוניה יש בעובדה שכתב-היד של "מוצאי שבת ובוקר יום ראשון" נדחה על-ידי מו"לים בריטיים רבים, שחששו מפני "השחרת מעמד העובדים", עד שנמצא לו גואל בדמות הוצאת וו.ה. אִלֶן.

מחרפת רעב לחיל האוויר

סיליטו "המשחיר" נולד למשפחת פועלים מרובת ילדים בעיר-התעשייה נוטינגהם, שמצבה הכלכלי היה כה חמור עד שהאם נאלצה לעסוק בזנות כדי להציל את צאצאיה מחרפת רעב, ונטש את בית-הספר כדי לצאת לעבודה בגיל ארבע-עשרה במפעל האופניים "ראלי".

אינני רוצה להרחיב את הכתיבה על סיפור חייו של אלן סיליטו, שכבר פורסם פעמים אין ספור. רק אציין שהיה בן שבע עשרה כשנתקבל לעבודה כעוזר-לפקח-אוויר בנמל התעופה לאנגאייר, חלם להיות נווט - הימים היו שלהי מלחמת העולם השנייה - ולהפציץ את גרמניה, אך המלחמה נסתיימה ממש על סף הגשמת משא נפשו.

הוא הצטרף לחיל האוויר, הוכשר כטכנאי-ראדיו והתגלגל למאלאייה. בסוף 1949 שוחרר מהצבא בגלל מחלת השחפת שנתגלתה בו. מן השחפת החלים, אך מיומנותו בתחום הרדיו נשארה לו. כשטופל לריפוי השחפת בלע ספרים ללא שובעה "כדי שהמחשבות על מצב בריאותי לא יוציאוני מדעתי" והחליט - למרות העובדה שלא היה לו חינוך תיכוני ולא למד באוניברסיטה - לנסות את ידו בכתיבה, חלום ישן שעד אז לא התייחס אליו ברצינות.

את אשתו-לעתיד (היהודיה), ילידת ארה"ב שבנעוריה עקרה משפחתה לבריטניה, פגש בחנות ספרים. יחד אתה התגלגל בצרפת וספרד והגיע לאי מאיורקה, שם חי הסופר הבריטי הגדול, רוברט גרייבס, שלקח את הזוג הצעיר תחת כנפיו ועודד את אלן לכתוב. בשובם לבריטניה, כבר התרקם במחשבתו של אלן הרומן שיעשה לו שם ברחבי תבל.

למרות זאת, במאיורקה היה אלן סיליטו, בזכות מקלט-הרדיו המשוכלל שהתקין לעצמו, מאזין נלהב לשידורים האנגליים של "קול ציון לגולה". כך שמע על מלחמת סיני וקלט את ניתוחי המצב בצלילות ראויה לשבח. הוא לא שעה לגל הגינויים שניתך על ישראל. כבר אז - ועד יום מותו - תמך בה בכל נפשו ומאודו.

יקיר ישראל

במלחמת ששת הימים התהפך הגלגל והאהדה לישראל שטפה על פני האיים הבריטיים. אלן שהה אז ברוסיה שנקטה עמדה קיצונית נגד ישראל. הסובייטים ראו בספריו ביטוי עילאי ל"מלחמת המעמדות בבריטניה", תרגמו כל מה שיצא מתחת לעטו והזמינוהו לביקורים בברית המועצות.

סיליטו בא, הסתכל וחשב, ומסקנותיו, כשראו אור דפוס, טפחו על פני מארחיו בהוקיען את הדיכוי, העריצות והסילוף הנורא של חזון "מדינת הפועלים והאיכרים הראשונה", וחילק בסתר גליונות של ה"סאנדיי טיימס" שדיווחו את האמת על המתחולל בין ישראל ושכנותיה.

את תמיכתו העקבית בישראל ביטא אלן סיליטו כל השנים לא רק בדיבור, אלא בגיוס מלא שגייס את עצמו למענה כל אימת שיצא עליה הקצף. הוא השתתף בכינוסים ובעצרות, פעל ללא לאות נגד גינויים והוקעות, אם של האו"ם ואם של מדינות חברות בארגון הבינלאומי, לחם למען יהודי ברית-המועצות, כתב מכתבים למערכות העיתונים, צעד בהפגנות והפעיל את השפעתו על סופרים ואמנים ואנשי-רוח לבל יחבקו את ידיהם בעיתות משבר.

בביקורים הרבים שביקרתי בביתו שברובע נוטינג היל בלונדון, כשהייתי איש התרבות בשגרירות ישראל בבירת בריטניה, אני זוכר הן את המפות הגדולות והמפורטות של ישראל והמזרח התיכון שהיו תלויות בחדר-עבודתו והן את מקלטי הרדיו המשוכללים שלו.

האם הנאמנות הבלתי-אמצעית הזאת לישראל נובעת מהקשר הנפשי העמוק שהיה לו לתנ"ך שלנו? סיליטו סיפר לי שבגיל 14, ממש על סף יציאתו מבית הספר לעבודת פרנסה, קיבל פרס על בקיאות בתנ"ך.

אינני בטוח אם הוריו ידעו קרוא וכתוב, ואין לי ספק שהיה אדם לא-דתי לגמרי, אבל הוא החזיק ספרים ברשותו, והיחיד ששרד מהם הוא תנ"ך כרוך בכריכת עור שחורה. זה היה הספר הראשון שקרא במלואו "בלי צנזורה" והוא לקח אותו איתו כשבא לישראל לביקורו הראשון, עדות לתקופה שבה, כדבריו, לא היה מסוגל גם לחלום שכף רגלו תדרוך אי-פעם בארץ שבה נולד התנ"ך.

אגב, לפני שנים אחדות נשא הרצאה באוניברסיטה בריטית ובה הטעים את ההשפעה שהיתה לסופרים יהודים על יצירתו, והוסיף כי הוא רואה את עצמו כ"פִילוֹשֵׁמִי" שמשימת חייו היא להאבק נגד הגזענות ושנאת היהודים.

די לשלטון המלוכני

אלן היה הסופר הבריטי היחיד שהעז להצהיר, לא פעם ולא פעמיים, שהוא רפובליקני וכי טוב לה לבריטניה שתשים קץ למישטר המלוכני שלה ותחסוך את הסכומים העצומים שהיא משקיעה בהחזקת משפחת המלוכה על כל ספיחיה וצאצאיה, אבל הוא שלל תכלית השלילה את ראייתו כ"סופר מגוייס".

"אם אתה מבטא במחשבה תחילה דעות חברתיות ופוליטיות ביצירתך", כך אמר לי, "זה גורע מעומקה ומהווה מחסום

על דרך הכתיבה. ביצירותיי אין שום מסר מודע. כל מה שאני רוצה הוא להיות סופר טוב. אם מבצבץ איזשהו מסר בסיפור מסיפוריי - אין זה מפני שכך רציתי, אלא משהו אורגני, הנובע מעצם הכתיבה.

"המבקרים יכולים לתלות בי כינויים והגדרות כאוות נפשם, אבל בראש וראשונה אני סופר המשתמש בדימויים ויוצר טיפוסים פרולטאריים מפני שנולדתי במעמד העובדים. אילו נולדתי במעמד אחר - הייתי אל-נכון מבטא ומצייר דמויות אחרות". סבורני שאין טוב מאשר להביא כאן שיר של אלן סיליטו בשם "ישראל" שתרגמתי לפני שנים רבות והוא מדבר בעד עצמו:

אֶבֶן-שְׁתִיָּה וְנָהָר

דְּיוּנוֹת-חוֹל וְגַנִּים

אֲדָמָה שֶׁכְּדֵי כָּךְ הִפְרוּהָ

עַד שֶׁלִּרְאוֹת אוֹתָהּ אֶפְשָׁר

מִלֵּב הַשֶּמֶש.

תִּהְיֶה

עֱנוּת

אֱלֹהַ נִמְחֵית מִן הַתֵּבֵל

וְהַנְּשָׁמָה תִּפֹּל

בְּלִי-קֵץ בְּעַד הַלַּיְלָה.

נוֹצֶרֶת אֶת נר-הַשַּבָּת שֶל הָעוֹלָם

מָאוֹר-לְעֵת-סוּפָה הַמְצַיֵּן

פֻּנְדַּק אִיּוֹב-לַכֹּל פָּתוּחַ-

תַּבָה בְּלֹא סִירוֹת-הַצָּלָה

בָּאוֹקְיָנוֹס הַכַּבִּיר שֶׁל הַיַּבֶּשֶת.

נוח בשלום על משכבך, חבר יקר.