אל תפספסו את 1 במאי
יותר ויותר אנשים נאלצים לעבוד בשכר רעב ולפרנס קבוצה קטנה שלוקחת סכומי עתק לכיסה. אז איך אפשר לטעון שחג הפועלים לא רלוונטי?
1 במאי הפך לצערי לחג אנכרוניסטי, למרות שדווקא בישראל קבוצה הולכת וגדלה של אנשים עובדת כל יום שעות ארוכות, רק כדי לחזור הביתה בסוף החודש עם 4,500 שקל. רבים מהם - עובדי קבלן או שכירים, תלויים במעסיקים שלא מאפשרים תנאי העסקה אנושיים.
יש פער גדל והולך בין קבוצה ענקית של מי שלא יכולים לגמור את החודש, למרות שהם חלק מהמפעל המצליח הזה, לעומת קבוצה קטנה שלוקחת סכומי עתק לכיסה. העבודה שהרוב שלא מתוגמל עושה, היא זו שמפרנסת אותם. זכויותיהם של העובדים הללו בדרך כלל נרמסות, והם יכולים למצוא עצמם בקלות רבה מדי בלי עבודה. הצמצומים אף פעם לא פוגעים במשכורות המנהלים ובעלי החברות.
במהלך עבודתי המוזיקלית לסרט "ויסקונסין", סרט חברתי שעוסק במה שקרה לאנשים הפשוטים שהשתתפו בתוכנית "אורות לתעסוקה", נחשפתי שוב למה שקורה לקבוצות גדלות והולכות בישראל, שעובדות בשכר נמוך והחיים לא האירו לחבריהן פנים.
תוכנית ויסקונסין היא רק קצה הקרחון, שמסמלת תופעה רחבה. במקום שהמדינה תעזור לנזקקים, הפכו אותם לאומללים יותר ויותר. בסרט רואים אם חד הורית שעובדת כשומרת בית ספר, ובכל שנה מפטרים אותה כדי שלא תהיה לה קביעות, כדי שלא תזכה לתנאי העסקה אנושיים. כך היא נדחקת למעמד הנמוך ביותר של נותני השירותים בישראל. בכל מדינה מתוקנת היו עוזרים לאנשים הללו במתן קצבאות. רק בישראל, לוקחים אותן מהם ונותנים את הכסף לזכיינים.
קשה מאוד לחדש דבר מה על קשרי ההון והשלטון, על השחיתות שפושה בישראל ועל עוגמת הנפש היומיומית שהפכה מנת חלקו של האדם הקטן. אבל יש כאן כל כך הרבה אנשים שבכל שבוע רוחצים את המזדה 97' שלהם, לעומת מיעוט שנוסע במכוניות מטורפות ששוות בית. יש מי שחולמים על חופשה בטבריה ולעומתם כאלה שכבר מאסו בחופשה בזנזיבר.
פרשת הולילנד שבה מככבים דנקנר וזקן בחשד שהעיפו מיליונים אחד לשני, מלמדת שיש סיכוי שיום אחד זה יתפוצץ. זה עדיין לא קרה כי עדיין לא מספיק רע. המצב היה אמור להשתנות מזמן, היינו אמורים לזכות במנהיג שלא יילך לאכול שיפודים רק כשמצלמים אותו, כדי להוכיח שהוא "עמך", אלא באמת - מישהו שגר בבית משותף, שלא יהיה לו וולבו, לא ירוויח יותר מ-40 אלף שקל, שיחיה את החיים כמו כולם. מנהיג שיגיע מקריית גת, מרמת גן.
אבל הניתוק הזה של ההנהגה מהעם, מתבטא בינתיים בפנים מדושני העונג שלהם: שמנמנים, חייכנים ורגועים, שחיים במגדלי פאר ומדברים איתנו על ישראליות. כל פעם אחד מהם חושב שהוא יכול לעמוד במרכז כי הוא מבין את הישראליות יותר מכולם, אולי הוא המנהיג הבא או גיבור לא עלינו מצה"ל - אבל בכל פעם שידברו על מצוקות חברתיות ועל מס הבצורת – הוא יגיד: "מה פתאום, יש איום איראני, אני אציל אתכם".
המדושנים והמנצלים האלה לא סופרים אותנו. הם תמיד יוכלו לדבר על האיום האיראני וזה עובד. אנשים לא מאמינים שאפשר לפתור את זה, אי אפשר להתאחד סביב עניינים חברתיים – תמיד דואגים ש"שתי מדינות" יסיטו את הדיון מהחיים שהופכים קשים יותר ויותר לרוב העם.
פעם, כששאלו אנשים מה הם רוצים, רובם היו משיבים שהם רוצים להיות מאושרים. היום, רובם רוצים כסף, למרות שהקשר בין השניים לא קיים. זה יותר עניין של כוח, אנחנו חיים בעולם כוחני. וחוסר הצדק, שמביא לעגמומיות ומרירות שאנשים מעמיסים על עצמם כל יום בגלל המציאות העצובה הזו, שינה את הכל, את הקסם של העולם שאנשים הם עדיין לב לבו.
עמיר לב יצר את המוזיקה לסרט "ויסקונסין" שיפתח ב-1 במאי את הפסטיבל הבינלאומי השלישי לסרטי פועלים, הפקה משותפת של המכללה החברתית כלכלית וסינמטק חיפה
לפנייה לכתב/ת 
מפגינים נגד ויסקונסין
צילום: גיל יוחנן
עמיר לב
צילום: שאול גולן
מומלצים
