מי רוצה אשה שאין בה מום?

בסיום רשימה של חוקים פולחניים (חוקי המועדים, נר התמיד ולחם הקודש) מגיח, כאילו נטול הקשר, הסיפור המפתיע שלפנינו (ויקרא כד, י-כג): 

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה': 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: ...וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן

על מה הם רבו?

חשד מתגנב ללב שאולי המקלל, שהיה 'בן איש מצרי', הרגיש שונה וזר, ואולי סיפור המהלומות המתואר כאן הוא למעשה סכסוך תרבותי-דתי שבו פוגע בן המצרי באלוהי ישראל, בעוד שהישראלי ה'טהור' נחלץ להגנת אלוהיו? האם המוצא של הנצים מספר את סיפור המריבה?

'לא הפקירו את נשותיהם'

את הפערים בסיפור המקראי רואים הדרשנים כהזמנה ליצירה, וגם הפעם הם מציעים השלמה מפתיעה לשאלה העולה מהסיפור המקראי הלקוני: מדוע מציין המקרא את מוצאם של הניצים?

שמות רבה (שנאן) שמות, א: אמר רב הונא בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם ושלא גילו סודם ושלא הפקירו נשותיהן. ומניין שלא נחשדו על הערווה? שהרי אחת הייתה ופירסמה הכתוב, שנאמר: ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן (ויקרא כד).

אמרו רבותינו: נוגשים היו מן המצרים ושוטרים היו מישראל, ונוגש ממונה על עשרה שוטרים ושוטר ממונה על עשרה מישראל. היו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה להוציאן לעבודתן לקריאת הגבר. פעם אחת הלך הנוגש המצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו שהיתה יפת תואר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו וחזר המצרי ובא על אשתו והיתה סבורה שהוא בעלה ונתעברה ממנו. חזר בעלה, מצא המצרי יוצא מביתו. שאל לה: נגע בך? אמרה לו: הן, וסבורה הייתי שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שידע בו, חזר לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו, כשם שהורגין אותן ומשליכין אותן לחוצות.

והיה משה רואה, והביט בו. ראה מה עשה לו בבית ברוח הקדש, וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה. אמר: ודאי זה חייב הריגה... והיינו דכתיב: 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול' (שמות ב').

סכסוך עם זנב ארוך

חז"ל קובעים כי לסיפור המריבה זנב ארוך, שראשיתו באשה 'יפת תואר בלי מום', בשוטר ישראלי ובנוגש מצרי. על פי אגדה זו, משטור העבדים העבריים נעשה בצורה היררכית: על כל עשרה עבדים ישראלים היה ממונה שוטר מבני ישראל, ועל כל עשרה שוטרים היה ממונה נוגש מצרי.

לאחד השוטרים העבריים הייתה אשה 'יפה בלי מום', ששמה שלומית. הנוגש המצרי היה מגיע לביתם של השוטרים הישראלים ומעיר אותם (שימו לב לאינטימיות שבין בעלי המעמדות). כך נחשף הנוגש לאשה היפיפיה. בשעת ההשכמה שכבה היפיפיה הנרדמת במיטתה וישנה, והנה גבר מעיר ומעורר אותה - והיא נענת. כשבעלה חוזר הביתה הם מדברים בכנות על ההתרחשות וכך הם מגלים שהיא התעברה מהנוגש המצרי.

מי אחראי על הילד הזה?

בפתיחת המדרש שלפנינו קובע הדרשן שפעם אחת בלבד חטאו בני ישראל בחטא הפקרת נשותיהם. מעשה ערווה אחד היה בכל דורות מצרים, והנה הוא לפנינו. חטא הפריצות הוא חטאה של שלומית בת דברי למטה דן, ועל כן מוזכר שמה בסיפור.

אנשים בלי מומים

תיאורה של שלומית כאשה יפה 'בלי מום' מוביל הישר לפרשה שלנו. תשע פעמים בפרשה מוזכרת המילה 'מום'. פרשת אמור היא פרשה רדופת מומים (ויקרא כא, יז –כב):

בני אדם כקולבים

כהן בלי מום ואשה בלי מום. האם הדרשן מבקש לטעון כי חברה, כדוגמת החברה הכוהנית, המקדשת את הגוף המושלם, מסתכנת בהחפצה תמידית של בני אדם? האם תיאורה של שלומית הנאנסת כאשה 'בלי מום' קורץ לעבר התיאורים המקראיים של הכוהנים ומבקש להזהיר אותנו מפני המרדף אחר חיים נטולי מומים?

אנשים בלי מומים הם אנשים נטולי ייחוד

ההגדרה של 'האדם השלם' מחפשת אחר אחידות וסדר. דוגמנים דומים זה לזה באופן די מצער. כך כנראה גם אצל הכוהנים וגם בעולמם ההזוי משהו של השוטרים, הנוגשים ונשותיהם. המומים הם סימני ההיכר שלנו. גובה חריג, צבע עיניים מפתיע, חיוך מעט עקום, עומקה של כרס,

אצבעות קצרות או ארוכות, ירכיים על צורותיהם השונות, קמטי השנים. זה אנחנו, אלו החתימות שלנו. המומים הופכים אותנו לבני אדם נבדלים.

המסדר הכוהני מעוניין בסדר ובמשמעת מוקפדים, ועל כן הוא לא חפץ באינדיווידואל. הסיפור על בן המצרי רואה בבני אדם תוצר של מוצא ולא אינדיווידואלים, ובהמשך לכל אלה גם הסיפור על אודות שלומית מתאר חברה שלא חפצה בבני אדם אלא ביופי אחיד שאין בו מום.

בעולם ה'אין בו מום'  

ובבית המדרש של הטוקבקים

היו הרבה רגעי חסד ולימוד תורה השבוע וזו הייתה שמחה גדולה. 'מים שקטים' ראיתי נכון? זו את? כל כך התרגשתי. התגעגעתי אליך. חסרתי את הקול השקט, הנבון והמאזן שלך. לפני כמה שבועות רציתי לשאול לאן נעלמת אבל לא רציתי להטריד, אז הנחתי, ועכשיו אני כל כך שמחה.