הצייר אביגדור אריכא הלך לעולמו

הצייר אביגדור אריכא נפטר אתמול (ה') בעיר מגוריו, פריז. אריכא, משגריריו הבולטים של עולם האמנות הישראלי, היה בן 81 במותו והותיר אחריו רעייה, המשוררת האמריקנית אן אטיק ושתי בנות, אלבה ונגה.

אריכא, דיוקן עצמי בסטודיו (2001)

אריכא נולד ב-1929 בעיירה קטנה הסמוכה לצ'רנוביץ' ברומניה, והחל לצייר כבר בילדותו. גם במחנות הריכוז אליהם גורשה משפחתו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהיה בן 12, לא פסק מלצייר את חיי היומיום באופן כמעט תיעודי. אריכא היגר לישראל בדרך לא דרך ביחד עם אחותו, ב-1944. בארץ התיישבה המשפחה בקיבוץ מעלה החמישה, לא הרחק מירושלים.

את שירותו הצבאי עשה בזמן מלחמת השחרור, אז גם נפצע במארב של לוחמים ערביים, בשעה שליווה פלוגה מסייעת בשיירת האספקה לירושלים הנצורה. הוא החל את לימודיו באקדמיה לאמנות "בצלאל" ומאוחר יותר - בזכות מלגת לימודים שקיבל, השתלם ב-Ecole Des Beaux Arts, בית הספר הגבוה לאמנות יפה בפריז. בנוסף, למד פילוסופיה בסורבון. בשנות ה-50 של המאה הקודמת חילק את זמנו בין ירושלים, פריז ושטוקהולם, שם העשיר דעת בתחומי הגרפיקה, הרישום והציור.

בירושלים עבד בהוצאת תרשיש, שייסד ד"ר משה שפיצר, שהשפיע רבות על עיצוב הספרות בישראל. בשטוקהולם התמחה בליטוגרפיות ובפריז אייר את כתביהם של גוגול ובקט. יצירותיו המוקדמות של אריכא מוגדרות כפיגורטיביות, ולאחר מכאן כאבסטרקט. אם בתחילת דרכו נתפסה יצירתו כמופשטת, מאז שנות ה-70 נקשרה אל האימפרסיוניזם הצרפתי בכל הנוגע לתפיסת המרחב.

אריכא צייר אובייקטים דוממים באופן דינמי שנע בין המימד הנגלה לנסתר, תוך דגש על הנעשה כאן ועכשיו. העבר ביצירתו, הוא נושא לפרשנות מחודשת והעתיד, לא יותר מספקולציה. כמו בציוריו של ורמיר, כך גם ביצירותיו של אריכא, האור היה מרכיב דומיננטי ומרכזי וכמו מבהיק החוצה מתוך הבד עצמו.

ב-30 השנים האחרונות יצירותיו של אביגדור אריכא הוצגו בגלריות ובמוזיאונים החשובים בעולם, בהם המוזיאון הבריטי, מרכז פומפידו, מוזיאון האמנות של סן פרנסיסקו, הגלריה הלאומית של סקוטלנד לאמנות מודרנית, מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות.

כמו כן, אצר תערוכות שונות במוזיאון הלובר בפריז ובמוזיאון לאמנות יפה של דיז'ון. חברו הקרוב, המחזאי והסופר, סמואל בקט, כתב על אריכא: "בכל שלבי התפתחותו תמיד הערצתי את חדוות ההתבוננות שלו, את מגעו הבוטח, את הבנתו המושלמת את אמנות העבר שמשליכה על העתיד". אריכא צייר מספר דיוקנאות של בקט לאורך שנות ידידותם הקרובה.

אריכא הוגדר לא פעם כתופעה תרבותית בשל היותו בו זמנית צייר, סופר, אוצר, היסטוריון של האמנות ומעצב. לא פעם נכתב עליו כי מדובר באחד מהאמנים הנדירים בני זמננו, שיש בהם גם הכישרון, גם הידע וגם היכולת לתרגם באווירת סוף המאה ה-20 את האינטימיות של ורמיר, הגישה האובייקטיבית למציאות של ולסקז והמסתורין של הופר. "בזמן שבו הדימויים האלקטרוניים מתגוללים בקצב, עבודותיו יכולות להיחשב כניסיון אחרון לשחזר את המהלך הטבעי של תפיסה חזותית", נכתב עליו בעיתונות הצרפתית.

כמה יכולה העין להכיל?

השנים הפריזאיות המוקדמות, הפכו את אריכא לאחד מעמודי התווך של המילייה הקוסמופוליטי בעיר, והוא היה חלק בלתי נפרד ממעגלי היוצרים שכללו אמנים, סופרים, משוררים וסטודנטים שחלקם הפכו לחבריו וידידיו, כמו אליקס דה רוטשילד, בלתזר קלוסובסקי, הנרי קרטייה ברסון ואנדרה ברטון.

בסוף שנות ה-60 אריכא החל להטיל ספק בתפקידו של האוונגארד במודרניזם ונוטש את האבסטרקט לטובת הציור הפיגורטיבי. מה שנתפס בשנים הללו בפריז לבגידה, היה למעשה מניפסט של התקוממות ומרדנות מחשבתית ואינטלקטואלית.

מי ששמרו לו אמונים בתקופה הקשה הזו היו בין היתר סמואל בקט ואלברטו ג'יאקומטי. אריכא צייר את החיים, למד את הנושאים בהם הוא נגע, הביא אל הבד את המבט הביקורתי הקפדני שלו וייצג את עצמו ואת משפחתו בציוריו, אך גם את הסטודיו שלו.

סלעים, צמחים, ציורי פנים, טבע דומם ואת נופי פריז, לונדון, ירושלים וניו-יורק. בחלק מהציורים, בעיקר ביצירותיו המוקדמות, הקווים קלים עד כדי תחושה של ציור בנוצה או קליגרפיה.

במהלך גלותו מרצון מהצבע והציור, אריכא לא רק בחן מחדש את חזונו אלא גם את שיטותיו והעלה תהיות כמו "כמה יכולה העין להכיל ולספוג?" ו"איך יש להתבונן בעולם שמסביבנו?". בשנות ה-70 השתמש במברשת כגלאי אמת, וחיפש את האמת החבויה באובייקטים שצייר.

זרימת התנועה שלו היתה טבעית וביטאה את הקשר בין קצב לבין צורה, ועסקה בניגודים שבין הצורות, החומרים והצבעים. בין הספרים בעברית שמשופעים בעיטורים ואיורים של אריכא היו גם "הזקן והים" של ארנסט המינגווי ("עם עובד"), "חולות הזהב" של בנימין תמוז ("מרחביה"), "כלב חוצות" של ש"י עגנון, "משא אהבתו ומיתתו של הקורנט" מאת ריינר מריה רילקה ("תרשיש") ו"ספיח" של ביאליק (מוסד ביאליק).

את אלבום רישומיו של אריכא, שראה אור בהוצאת ספרי "תרשיש" ו"דביר" בשנת 1967 מלווה טקסט של בקט. לפני כעשור הוציא לאור מוזיאון ישראל בירושלים ספר מציוריו הנבחרים של אריכא, בין 1953 ל-1997, שליוו תערוכה רטרטספקטיבית שאצרו במשותף מאירה פרי להמן ויונה פישר.