זכרונות של סוציאליסט: "החבר קסטרו לחץ יד"
עשרות שנים מקפיד לטיף דורי לציין את 1 במאי בכל רחבי תבל וקונה לו ידידים רבים, חלקם הפכו לשם דבר בהיסטוריה. איזה שי שהעניק הוצב בארמונו של מובארק, ומדוע לא לקח מתנה ממנהיג מרוקני? אלו זכרונותיו של מי שעבורו הסוציאליזם עדיין חי
קום התנערה. במשך שנים היה אחד במאי עבור רבים סמל לכוחנות הסובייטית, אבל מאז שקרס מסך הברזל ותהפוכות רבות פקדו את העולם שינה "חג הפועלים הבינלאומי" את אופיו ואת המסרים העולים ממנו - דווקא בעידן שבו מכתיב הקפיטליזם טון כמעט-יחיד.
לבד מסין, קובה וצפון-קוריאה שנותרו אולי המקומות הבודדים על-גבי הגלובוס שבהם עדיין מהווה הקומוניזם מציאות חיה ובועטת, נערכים האירועים השונים במתכונת חגיגית הרבה פחות מאשר בעידן הקומוניסטי. למרות זאת, המשיכו גם השנה מיליונים רבים להפגין סולידריות בקרב מעמד העובדים דווקא במדינות מערב-אירופה הדשנות, כשהבולטות בהן היו צרפת וגרמניה, והרחק משם גם בברזיל ובמקסיקו. ביוון התערבבו חגיגות הפועלים עם המחאה, על רקע המשבר הכלכלי שאליו נקלעה המדינה.
גם בישראל, בהתאם למציאות, עבר חג הפועלים תהפוכות ושינויים.
מי שבמשך השנים המשיך לדבוק ברוח המקורית של אחד במאי הוא לטיף דורי, שעבורו מהווה המועד חג של ממש. כיום הוא בן 76 ופעיל למען שלום בין ישראל לפלסטינים, אך מאחוריו משתרכת היסטוריה ארוכה של פעילות סוציאליסטית בחוגי השמאל, אז במפ"ם ההיסטורית וכיום במרצ. הוא זכור כאדם הראשון שב-1956 נכנס לכפר קאסם ובאמצעות העדויות שגבה מהפצועים במקום, הביא לידיעת אזרחי ישראל את הטבח שנערך שם.
למרות שפרש לפנסיה כבר לפני שנים, ממשיך דורי במאבקו ועוקב אחרי ההתפתחויות השונות בישראל ובעולם, כשהוא מבלה בביתו בין נסיעותיו הרבות למדינות שונות - בהן נוכח לבלות גם בציון חג הפועלים במקומות רבים ובאופיים הייחודי של האירועים בכל מקום ומקום.
החגיגות בהוואנה וברכות מקסטרו
דורי עלה לישראל ב-1951 ומאז החל את דרכו הפוליטית, הספיק לבקר בחגיגות אחד במאי בלא פחות מ-54 מדינות ברחבי העולם, בהן קנה לו ידידים וחברים רבים שעמם פעל עשרות שנים. עם זאת, הוא מודה כי כיום קבלת משנתו אינה דבר של מה בכך. "בשבילי זה אמנם גם חג לאומי, אבל גם אישי. ההשתתפות היא גם עניין של שייכות. בישראל של שנת 2010 לא קל להיות סוציאליסט, אחרי שהצליחו לסלף כאן את המהות של ההשקפה הזאת. ניצלו את המפלה של ברית-המועצות כדי להשחיר אותה, בעוד שכל מהותה היא דאגה לאדם ולשוויון. יפה לראות שצועדים כאן יהודים וערבים יחד".
בעיניו של דורי ולאחר כל עשרות המדינות שבהן ביקר, הצליחו דווקא אירועי אחד במאי בקובה ובמצרים לגרום לו להתרגשות הרבה ביותר. "החגיגה בהוואנה נערכה פשוט בהשתתפות מיליונים שצחקו, רקדו וחייכו לצלילי מוסיקה. אני חושב שזה אולי המקום היחיד בעולם שאפשר להרגיש בו את האירוע הזה באמת. האנשים שם חוגגים אותו מכל הלב - כשמה שהכי מיוחד הוא העובדה שכל אחד לובש מה שהוא רוצה. הכל מתקבל".
דורי וקסטרו באירוע בהוואנה. כבוד מהמנהיג (רפרודוקציה: דנה קופל)
אירוע חשוב שנחרט בזכרונו של דורי היה בשנת 2000, אז הגיע לחגיגות בקובה שבהן זכה לפגוש את המנהיג המיתולוגי, פידל קסטרו. "הוא עמד כמובן בראש המצעד, ובשורותיו הראשונות ניצבו כל אנשי ההנהגה הקובנית. היו גם משתתפים מעשרות מדינות, אפילו מארצות-הברית, שחבריי מישראל ואני עמם הצטרפנו אליהם וצעדנו איתם. אז הוא נאם במשך שלוש שעות רצופות, זה נחשב למעט עבורו", סיכם בהלצה. "בקבלת הפנים קסטרו בירך את חברי המשלחות, וכשהגיע תורי לחצתי את ידו".
הקסם המצרי: צעדה בניחוח אותנטי
אולי באופן מפתיע, סיפר דורי כי במצרים נחשב אחד במאי לחג רשמי לכל דבר ועניין, דבר שלדבריו מקובל אף במדינות ערביות נוספות. קולות המוסיקה הלטינית התחלפו בשכנה מדרום בנימה רצינית מאוד, שכללה אף מפגן צבאי.
דורי סבור כי אולי דווקא בשל כך, מדגימים האירועים במצרים את מהותו האמיתית של המועד. "מה שבולט מאוד במצעד שם הוא ההבדל בין הפרולטריון שעליו נמנים הפלאחים הכפריים לבין האליטות של תושבי הערים. הנציגים שהגיעו מקהיר צעדו לבושים חליפות, ואלו שהגיעו מהכפרים עטו לגופם תלבושות פשוטות שבאמת מלוות אותם בעבודת האדמה היומית. אליהם התחברתי הכי הרבה, כי זו מצרים האמיתית. היום הזה מאפשר למצרים להיות מאוחדת כולה פעם בשנה".
דורי וחברי המשלחת עם נשיא מצרים, מובארק (רפרודוקציה: דנה קופל)
מאפיין בולט שתפס את עינו של לטיף היו הנשים הצועדות שהגיעו מכפרים. "הן באו יחפות, נשאו על ראשן מגשים ולבשו תלבושת עממית, כפי שמקובל במגזר הזה במצרים. מבוגרות הלכו שם לצד צעירות, אך כמובן שתוך הפרדה מוחלטת מהגברים ובניגוד לקובה, שם כולם מעורבבים יחד".
בתוך כל עשרות ביקוריו במצרים, פגש דורי לא אחת גם את הנשיא המכהן, חוסני מובארק. "ב-1998 ארגנתי ביקור של משלחת מרצ לקהיר, ושברתי את הראש איזה שי להביא לו. פניתי למפעל בקיבוץ אילון והזמנתי ממנו יונת שלום במוזאיקה. כשהתארחנו בארמון הנשיאות בקהיר הענקתי לו אותה. בביקור נוסף אצלו אחרי כמה שנים הוא הודה לי בקול רם שוב ואמר כי הציב את המתנה במקום בולט בארמון".
בין שלל פעילויותיו, נתקל דורי ב-1988 גם בראש ממשלת פקיסטן לשעבר, בנזיר בוטו, בתקופה שבה הייתה בגלות מארצה, והשניים נהפכו לידידים קרובים. הדברים שאמרה אז נחרטו היטב בזיכרונו, במיוחד לנוכח מותה הטראגי. "פגשתי אותה בוינה והיא הבטיחה שכאשר תגיע לשלטון היא מקווה שתאפשר לי לבקר בארצה. אני בטוח שאלמלא אותו רצח, הייתי זוכה לבקר בפקיסטן. במשך השנים התכתבנו - הקפדתי לשגר אליה מברקים וכרטיסי ברכה, והיא הייתה כותבת לי בחזרה".
דורי ובוטו. תחילתה של ידידות ארוכת שנים (רפרודוקציה: דנה קופל)
פוליטיקאי גולה נוסף שהפך לאחד מידידיו המפורסמים הוא עבד אל-רחמן אל-יוספי - שברבות השנים הצליח לשוב לארצו ומכהן כיום כראש ממשלת מרוקו. "הכרתי אותו לראשונה לפני 25 שנה בפריז והפכנו לידידים קרובים. כשהוא עלה לשלטון הוזמנתי להיות אורח אישי שלו במשך שבוע ימים. בשנת 2000 הגעתי שוב למרוקו, הפעם לכנס בינלאומי של האו"ם. כשהכרוז שהכריז על הנוכחים קרא בשמי אל-יוספי ירד ממקומו, חיבק אותי לעיני כולם, לחץ את ידי ואז הזמין אותי ללשכתו", סיפר דורי.
למרות הידידות החמה בין השניים, נאלץ לטיף לסרב לקבל לידיו
מתנה שהתכוון להעניק לו המנהיג המרוקני. "הוא ביקש ממני לקחת קערה גדולה שבה היו פירות ואמר לי לתת אותה לבני משפחתי. עניתי לו בהלצה כי אסכים רק בתנאי שיספק לי מטוס גדול מספיק שיוכל להכיל אותה אז הוא צחק".בסוף כל זכרונותיו, סיפר דורי גם על ביקוריו השונים בשטחי הרשות הפלסטינית - גם שם מציינים ארגוני העובדים השונים את חג הפועלים. "גם בגדה וגם בעזה חוגגים", סיפר לטיף. "בגדה זה חג רשמי - ממשלת אבו-מאזן חוגגת".
לפנייה לכתב/ת 
