נקמתה של סופי
מי שיקרא את ספרון האהבה הלוהט והחכם של גרגואר בואייה, "האורח המסתורי", לא יבין מדוע הוצג המחבר בעבודתה המפורסמת של האמנית סופי קאל כסמל לקור רגשי דווקא. נפלאות דרכי הנקמנות הנשית
אם נתקלתם לאחרונה בביקורת משבחת על ספר צרפתי, היא היתה כנראה על ספר ההגיגים המשעמם למדי של רולאן בארת, "יומן אבל", אבל הנה ספר צרפתי מרתק שלא קראתם וכנראה אפילו לא שמעתם עליו: "האורח המיסתורי" של גרגוּאַר בּוּאִייה.
עיקר הקסם של הספרון (122 עמ' בפורמט כיס) הוא בלהט האהבה הגדול של המספר. הז'אנר הוא "ממוּאר", טקסט היזכרות ובו מגולל המחבר סיפור אמיתי מעיקרו, שתחילתו באהבה גדולה למישהי שנטשה אותו בלי הסבר, וסופו, כעבור עשר שנים, ברומן עם האמנית הצרפתייה הידועה, סופי קאל, שלה מוקדש הספר.
אלא שבתעתוע אירוני של הגורל, בואייה שהוא רומנטיקן פאריזאי חכם שהריתוק שלו אל אהובותיו הוא לכאורה חלומה של כל אישה, הוצג דווקא ואף הוקע כסמל של קרירות רגשית.
לעגה ומררתה של הנשיות הנטושה
זה קרה כמה שנים לאחר הופעת הספר, כשאותה סופי קאל הציגה בביאנלה בוונציה ב-2007 את מה שהפכה לאחת העבודות המפורסמות שלה – מכתב הפרידה הצונן ששלח לה בואייה בדואר האלקטרוני, המסתיים במילים "שמרי על עצמך". אל המכתב הזה הצמידה קאל בעבודתה תגובות של 107 נשים, שאכן התייחסו אל בואייה כאטום, כמעוות נפשית וכלקוי רגשית, ושפכו עליו את לעגה ומררתה של הנשיות הנטושה באשר היא.
אבל בואייה רחוק מאוד מקריקטורת האג'נדה הזאת, כפי שעולה מהרומן הקדחתני, המודע והרגיש שלפנינו, שגם עלילתו עוסקת, כאמור, בגבר נעזב ולא בעוזב. השאלה למה נטשה אותו אהובתו היפה יום אחד בפתאומיות היא המניעה את הסיפור.
התעלומה עומדת להיפתר כשאותה אישה מצלצלת אליו במפתיע כעבור חמש שנים, ומזמינה אותו בקול כמעט רגיל למסיבה בבית של חברה, על תקן "הזר המיסתורי" – דמות שאותה חברה נהגה לצרף לימי ההולדת שלה לצד החברים המוכרים. החברה ההיא היתה סופי קאל, ובמסיבה אכן תתפענח עזיבת האהובה. ההידלקות בין קאל עצמה לבין הסופר תתרחש רק שנים לאחר הפגישה הקצרה באותו אירוע.
אל המסיבה מגיע המספר כשהוא עטוף כדרכו בצווארון גולף, הנראה בעיניו גנדרני ופאתטי ובכל זאת משמש אותו כמין תחבושת בבסיס מחשבותיו הפצועות ("והראש שלי היה פצע אחד גדול והצוואר שלי, חנוט בחולצות גולף, התפתל לכל הכיוונים כדי לנסות לזכות בהצצה במה שחמק ממני"). הסיפור כולו מסופר באומץ רגשי גדול וכמו מונח על ציר נפשי רוטט, שמתוכו מצטייר העולם שבחוץ.
כשהמספר, למשל, נתקף עליצות לאחר שהחליט איזו מתנה להביא בתפקיד הזר המיסתורי, הוא חש איך "העיר כאילו שינתה את פניה והפכה לפארסה עליזה והרגשתי שאני מסוגל לחצות מחוץ למעברי החצייה, לעצור את המכוניות במבט".
מרכין ראש כמו כלב פלסטיק
אבל במסיבה עצמה, ברגעי ההשפלה והתסכול, הכל סוגר עליו: "ואני הרכנתי את הראש והסתכלתי קדימה וראיתי רק את הקיר שהמשיך לבנות את עצמו סביבי בלי הפסקה ושהיה עכשיו כמעט מושלם, וכבר לא יכולתי להפסיק להרכין את הראש כמו כלבי הפלסטיק שבחלונות האחוריים של מכוניות".ובאשר לתעלומת העזיבה של אותה אהובה – הפתרון לא לגמרי משכנע, אבל יפה על-פי דרכו וקשור להשכלה הספרותית שמביא אל הרומן גרגואר בואייה - שמזכיר, אגב, במשהו את אלבר קאמי: גם במראה הגברי עם הסיגריה בזווית הפה, גם במוצא – שניהם צרפתים ילידי אלג'יר - וגם בחיוניות הכתיבה.
אביגיל בורשטיין תרגמה בדרך כלל יפה את הסיפור המרוכז, עם קצת חריקות פה ושם.
"האורח המיסתורי" מאת גרגואר בואייה, מצרפתית: אביגיל בורשטיין, הוצאת כנרת זמורה ביתן
לפנייה לכתב/ת 
