אלה אהבה לצוד גברים. עכשיו כבר לא
היא אמרה ששׂבעה מגברים. דגים היא אמנם שונאת, אבל לפחות הם לא משאירים לה טעם רע. סיפור לתחילת שבוע
פעם היא אהבה לצוד גברים. זה היה כשהיתה בת 30 ומשהו. וגם כשהיתה בת 20 וקצת. כששאלתי אותה מה קרה שהפסיקה לצוד גברים והתחילה לדוג דגים, כי היה לי ברור שמדובר באירועים עוקבים, היא אמרה ששׂבעה מגברים ושדגים היא שונאת, אבל לפחות הם לא משאירים לה טעם רע. "אני עושה אותם מטוגנים, חריפים. הסוד שלי הוא שלפני ההגשה, במקום לימון ושמן זית אני מטפטפת עשר טיפות של שמן אבוקדו".
יום אחד אלה התקשרה אלי ואמרה שדגה דג זהב. היא היתה עצובה, והדבר הראשון שרציתי לשאול אותה היה למה היא עצובה, אם הצליחה לדוג דג כזה של משאלות. אלה היתה חכמה מספיק, אולי כי אכלה כמה דגים, אחרים, באותו אחר צהריים. היא ענתה, עוד לפני שהספקתי לשאול, שביקשה שלושה דברים: שאמא שלה תבריא מהמחלה, שאבא שלה שאותו לא ראתה עשר שנים יופיע, ושיגיע הגבר שאיתו תחיה את חייה בדירה שלה הצנועה, בגבעתיים, ברחוב שגדלים בו עצים עם פרחים לבנים.
הוא נתן לה תחושה משונה, דג הזהב
דג הזהב אמר לה שאמא שלה תחיה עוד הרבה שנים, ושעדיף שלא יתערב. הוא אמר שהוא מבטיח לחפש בשבילה מידע חדש על האבא שהרחיק נדוד. ובקשר לאָהוּב וללב המבקש להיקשר... כרגע אין לו משהו אמיתי להציע.
הוא נתן לה תחושה משונה, דג הזהב, כי למרות שהגיב לשלוש הבקשות, עשה את זה אחרת ממה שתיארה לעצמה.
"הכל יוצא אחרת כשזה במציאות", אמרתי לה, שם עצמי למומחה בתחום שאיני מבין בו דבר.
יצא מכל זה - אלה נשארה עם הים ועם הדגים. אמרתי לה שעדיף היה שלא היתה דגה את הדג ההוא מלכתחילה.
הדג ההוא לא היה דג המשאלות האחרון שדגה אלה, אבל לדגי הזאב שבאו אחריו היא כבר התייחסה בחשדנות הראויה. גם הם לא הביאו לה בשורות. היא התנחמה בזה שלפי כולם, אמא שלה תחיה עוד הרבה שנים.
כשאמא שלה מתה, חודש אחרי שהעלתה בחכה את דג הזהב השלישי, אלה התנפצה כמו גלים של ים על אבנים חדות, משוננות, ולא דיברה לא איתי ולא עם אף אדם במשך כמה חודשים טובים. זה היה החורף שבו לא דיברתי עם אלה.
"איפה הגבר שיראה את התמונה כולה?"
תמיד אמרתי לכולם שלדבר עם אלה זה קצת כמו לקרוא סיפור בספר: תמיד יש לה מה להגיד על העולם. ואיך שהיא מבטאת את עצמה... זה תמיד משאיר רושם שהעולם הוא לא מה שחושבים. שיש עולם אחר, העולם של אלה, שבו יש יותר משמעות ויותר רגש בכל דבר. עולם ששום דבר בו הוא לא סתם.
"איפה הגבר שיראה את התמונה כולה?" התלוננה בפני מוכר גלידה כבן 60 כשישבנו לאכול ביום שהתברר מאוחר יותר כחם ביותר בשנה. מוכר הגלידה היה במצב רוח חברותי ושיתף אותנו בכל הסודות של חנות הגלידה. אחר כך דיבר על החיים שלו – החיים שהיו והחיים שהוא מתכנן לעצמו. אחר כך על התוכניות לעתיד. ואז הוא שאל את אלה שאלות על עצמה, כי היא עניינה אותו למרות שבינו לבינה היו כמעט שני עשורים, לטובתו או לרעתו, תלוי מאיזה צד של החיים מביטים. "אז עוד לא מצאת את האיש שלך?" שאל אותה ברגע אחד, מבלי שאני או היא ציפינו לזה.
"עוד לא". אלה חייכה חיוך ביישני, של אשה שעדיין לא התעייפה מהעולם למרות שזה עשה הכל כדי להתיש אותה.
"את אל תדאגי, יש הרבה דגים בים", אמר האיש לא מעלה בדעתו עד כמה צדק בבחירת המלים, גם אם לא התכוון.
גם לגלידה שקיבלנו היה טעם של אנשובי
הכל התחבר בשעה ההיא, שכן גם לגלידה שקיבלנו היה טעם של אנשובי. מישהו התבלבל בשלב ההכנה והוציא גלידה עם מליחות ניכרת. החזרנו לו את הגביעים שלנו. הוא טעם מזה שלי ומזה שלה, בלי להסתיר ובלי להתבייש, כמו חבר שלוקח לק, ואז השליך את הגביעים לפח ואמר "פוי".
יש לי תמונה מהיום בו אלה ואני התחתנו. היא עומדת בחצאית לבנה וחולצה של סטרסקי והאץ' ואני במכנסיים משובצים וחולצה של סטיב אוסטין. החתונה שלנו היתה לפני יותר מ-30 שנה, בגן הילדים שנקרא גן יהושע למרות שלאף אחת מהגננות שלנו לא קראו בשם הזה.
בשנה האחרונה, כשאני בא אל אלה פעם בשבוע או שבועיים לארוחת דגים, אני חולף ליד השער הסגור של הגן שעדיין נמצא באותו הרחוב שבו היא גרה, מפזם לי קטע מהשיר ההוא של יוני רכטר, ושואל את עצמי מה היה קורה אם החיים היו מפגישים בינינו רק בגיל מאוחר... אם גם אז היינו מתחתנים, למשל.
אהבתי את אלה, ופעם אחת נישקתי אותה בגן. זה היה כשסאדאת הגיע לארץ והושיבו את כולנו להביט בו בטלוויזיה. ב-20 בנובמבר 1977. בדקתי את התאריך. הגננות היו עסוקות בהושבת הילדים, ולי זה נראה כמו זמן בטוח לעשות מעשה אמיץ משלי. אולי נדבקתי מהתעוזה של הנשיא המצרי, שאמר בכנסת שעד שלא נטפל באומללות של הצד האחר, אם ישנה, לא יהיה שלום של ממש. אני לא זוכר מה היתה התגובה של הגננות. אבל זה הזיכרון הכי חזק שלי מגיל חמש. הנשיקה שנתתי לאלה.
כשהתחתנתי עם סמדר, באולם שמחות שהכי נכון לתאר אותו במילה הבודדת ישראלי, אלה היתה זאת שעלתה לברך בשם החברים. היא היתה הותיקה מכל החברים שלי, ביתרון עצום, והיא אמרה מלים שריגשו אותי מאוד. היא סיפרה את הסיפור הזה, עלי ועליה ועל סאדאת, ואמרה שזאת הוכחה שתמיד הייתי גבר מהסוג הרומנטי ושאני לא עומד שם מתחת לחופה במקרה. זה הרג אותי, בצורה יפה, כי עד אז לא תיארתי לעצמי שהמעשה ההוא, שעשיתי אז, היה זכור גם לה. שהנשיקה נכנסה לתוך אלבום האירועים המשמעותיים של חייה.
המחשבה על ילדים תמימים שלא יודעים דבר ויודעים הכל, שלא רואים כלום ומבחינים בכל פרט, ששוכחים בן רגע אבל זוכרים למשך חיים שלמים, הנחיתה דמעות על לחיי. שמחתי שיש לי חברה כמו אלה. היא התלבשה יפה לכבוד החתונה שלי ושל סמדר. דאגה שהכל יהיה כמו שצריך. שכולם יהיו מרוצים. התרוצצה בין השולחנות כאילו היא זאת האחראית על הצלחת החתונה.
כשאמא של אלה חלתה, אלה התחילה לחפש דברים לעשות. היא פחדה שאם לא יהיה לה מה לעשות, והרבה מזה, היא תשקע בצער על אמה ותשפיע עליה כך שהריפוי יהיה קשה עוד יותר. אז הצעתי לה ללכת לדוג. אני לא יודע למה אמרתי את זה, מעולם לא הצעתי לאף אדם לדוג או לעשות איזשהו דבר עם דגים. באותו סופשבוע ראשון שבו אלה לא הפסיקה לדבר על אמא שלה ולדאוג לה גם התיישבנו על המזח, בחלק הצפוני של החוף, ודגנו דגים.
אלה העלתה שלושה ואני כמעט עשרה. אחר כך המזל התהפך והיא דגה יותר ממני. כשלא דגתי שום דג במשך שלושה שבועות רצופים החלטתי שהגיע הזמן שלי לפרוש, ואלה המשיכה לספר לי בכל סופשבוע איך היה הציד שלה.
לפני שפרשתי הספקנו לראות בתולת ים אחת. היא היתה דקיקה ועשויה קשקשי זהב נוצצים, כמו בחיקויים הזולים של בתולות ים שראינו בטיול שעשינו שנינו למצרים. היא חייכה ונעמדה מעל המים כשפניה וחזה הגדול מופנים בגאווה אל מול מבטינו. "אינשאללה יכון סלאם", אמרה.
חייכנו אליה בחזרה.
כשאלה לא בים ולא דגה דגים קורה שהיא מקבלת את המצב רוח הזה שבו נדמה לה ששום דבר טוב כבר לא יצמח על האדמה הזאת. ברגעים כאלה היא אומרת שהמדינה הולכת לאיבוד, ושעם כל כך הרבה אויבים מסביב זה פלא שאנחנו עדיין מצליחים להגיד בוקר טוב זה לזה ולהתכוון לכך. היא גם אומרת שבטח כבר לא תפגוש את הגבר של חייה ולא תהיה אמא.
"אני פוחדת שבסוף אוותר על החלומות שלי"
"מוזר לי להגיד את זה", אמרה לי בפגישה האחרונה שלנו, "אבל אני פוחדת שבסוף אוותר על החלומות שלי".
אני לא דואג לה כשהיא במצב רוח הזה. ברור לי שסוף השבוע יגיע כמו בכל שבוע, והדגים והשמש והרוח הטובה של הים ילמדו אותה להגיד מלים יפות יותר על החיים. הם יראו לה את הצד הרך של המחשבות, הנעים למגע. זה שתמיד אפשר להתרכז בו ולקחת ממנו לעצמך.
אז ניפגש שוב, ככל הנראה ביום שבת, והיא תגיד, "טוב, לוותר על החלומות זה כמו לוותר על מלים. מתישהו צריכים לדבר. אי אפשר לא לדבר".
אני מקווה שהחלומות הקטנים והגדולים של אלה יתגשמו. כולם. אני מאמין בזה. אני אומר לעצמי לפעמים שאני מוכרח לדאוג לה. שאני כמו אח שלה. היא יודעת להסתדר לא רע בעצמה, אלה, אבל בעניין הזה אני חושב עליה וחושב על עצמי, כלומר עלינו, ומכריח את עצמי לחפש דרכים שיעזרו לה להגיע אל המקום שאליו היא רוצה להגיע.
יכול להיות שלא יבוא אף אחד מהסוג שמתאים לה. יכול להיות שהיא תבחר שלא להביא ילדים לעולם. אני אהיה עצוב כמוה אם זה יקרה. אני מנחם את עצמי בשני דברים. האחד, באמונה שלי שהטוב ביותר יקרה לה בסופו של דבר, והשני, שלא חשוב מה יקרה, אני תמיד אהיה שם. לידה. בסביבתה. מוכן ללכת איתה לכל מקום ובכל שעה, אפילו לים, בגשם, או כשאין דגים במרחק קילומטרים ולחכות עד לרגע הזה שבו משהו נתפס בקרס ומתחיל למשוך.
לפנייה לכתב/ת 
