תחבורה ציבורית נוסח הרצל - חזון מול מציאות
לחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, היה חזון מאד מפורט בנוגע למבנה התחבורה הציבורית בארץ ישראל. 150 שנים לאחר הולדתו, ויותר ממאה שנים לאחר פרסום דבריו, הגיע הזמן להשוות בין התחזית האופטימית להווה. הרבה מחמאות לא עולות מהשוואה כזו
רכבות חשמליות, רכבות עירוניות, ורכבות שמקשרות את ישראל עם אירופה ומדינות ערב - מה התממש מחזון התחבורה של הרצל? 150 שנים בדיוק לאחר הולדתו של בנימין זאב הרצל, ומחזונו המפורט בענייני תחבורה, התממש מעט מאוד. חוזה המדינה, שכבר בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 דיבר על רכבות פרבריות ורשת מסילות מפותחת בכל המזרח התיכון, היה מתאכזב אילו מצא עצמו בלב אחת הערים הגדולות בישראל.
רכבות קלות אינן חולפות ברחובות הערים, ואמצעי התחבורה הציבורית שמשמשים את התושבים, אינם מונעי חשמל. רשת המסילות הישראלית אינה מחברת אותנו לאירופה, או לאפריקה, והיא אפילו אינה מצליחה לחבר בין צפון הארץ ודרומה.
עבודות הרכבת הקלה בירושלים, 2010: מה היה הרצל אומר? (צילום: AP)
"מפאריז, ממדריד או מליסבון לירושלים"
כבר לפני 114 שנה, בספרו "מדינת היהודים", ידע הרצל להצביע על הסיבות לכך שמדינות נותרות בפיגור עצום בכל הנוגע לתשתיות תחבורה: חוסר נכונות להשקיע את התקציבים הנדרשים, והיעדר חזון בקרב בעלי ההון. "כאשר הגיעה העת (לסלול) מסילות ברזל באירופה", מספר הרצל, "היו 'בעלי המעשה' מנענעים בראשם ושוחקים על האיוולת (לסלול) מסילה באיזה מקום מן המקומות, אשר 'גם מספר הנוסעים במרכבת הרצים מעט בהם מאוד'. אך לא באו עוד לידי הכרת האמת הידועה... כי לא על פי הנוסעים תהיה המסילה, רק המסילה, בהיותה מעוררת את החפץ לנסוע - והיא מרבה את מספר העוברים והשבים".
את חזונו בענייני תחבורה, פרש הרצל בעיקר ברומן "אלטנוילנד", שפורסם ב-1902. ארץ ישראל, כך חזה, תהפוך לצומת מסילות רכבת חשוב מרכזי וחשוב מאין כמוהו. "האנשים היראים מפני מחלת הים, הלא טוב להם לבוא לארץ ישראל", כתב הרצל. "רשת מסילות הברזל של אסיה-הקטנה, שהחלה להיבנות במאה שעברה (המאה ה-19, ש.ה) היא נכונה... נוסעים מקונסטנטינופול במסילת הברזל בלי הפסקות לדמשק, לחיפה, לירושלים או לבגדד".
ולא רק ארצות המזרח התיכון יחוברו אל הרשת של ארץ ישראל. "לולא רגעי המספר הדרושים להעברה על (הבוספורוס)", חזה הרצל בספרו, "הלא יכלו לנסוע גם בלי להחליף את העגלה (הרכבת, ש.ה) מפטרבורג או מאודיסה, מברלין או מווינה, מאמשטרדם, מפאריז, ממדריד או מליסבון לירושלים. לכל מסילות-החיפזון הגדולות שבאירופה יש חבור עם המסילה הירושלמית, ולירושלמית עם המסילה המצרית והמסילות של אפריקה הצפונית".
כמובן שחזון זה של הרצל אינו אפשרי: המצב המדיני אינו מאפשר את פתיחת הגבולות של ישראל לתנועת רכבות למדינות השכנות. אלא שגם פרישת רשת מסילות נרחבת בתוך ישראל, מעולם לא יושמה. אפילו תוכנית "נתיבי ישראל" של ממשלת נתניהו, כללה בסופו של דבר הוספה של מספר קטן בלבד של קווים - למשל, בין חיפה וכרמיאל ובין בית-שאן וחיפה. קווים אחרים, כמו אלו לאילת או לקריית שמונה, נותרו בשלב זה מחוץ לתוכנית הביצועית.
במפתיע, הרצל אינו מתייחס רק לפרישה הגיאוגרפית של המסילות, ועוסק גם בעניינים טכניים - הנוגעים לרכבות עצמן: "הכוח השליט פה וברוב מקומות ארץ ישראל במסילות הברזל הוא כוח החשמל", כתב חוזה המדינה - כבר לפני 108 שנים. "בזה היה יתרון ליישוב בארץ הזאת מעל ארצות היישוב הישנות". זה המקום להזכיר כי פרויקט החשמול של הרכבת כבר נדחה בעבר מספר רב של פעמים, וגם הכללתו בתוכנית "נתיבי ישראל" עדיין אינה מבטיחה את יישומו.
"מרכבת ברזל שעופפה מעל העצים"
נושא נוסף הזוכה להתייחסותו של הרצל, הוא תחבורה ציבורית-עירונית. בתארו את דמותה הרצויה של ירושלים העתידית, בספרו אלטנוילנד, מפרט חוזה המדינה איך יש לתכנן את רחובותיה: "שם נבנו חלקי עיר חדשים, מלאים מסילות ברזל חשמליות... זאת הייתה עיר התבל. כטעם המאה העשרים". מיותר לציין כי הרכבת הקלה בירושלים תחל לפעול רק בשנה הבאה, באיחור של יותר מחמש שנים לעומת התכנון המקורי - או כמעט 110 שנים לעומת החזון של הרצל.
תיאור נוסף באותה ספר, מתייחס אל חיפה - שם נוסעת רכבת עירונית עילית מיוחדת, הנוסעת בגובה צמרות העצים: "מה זאת? צעק קינגסקורט (אחד מגיבורי הספר, ש.ה), ויור(ה) באצבעו אל מרכבת ברזל גדולה שעופפה מעל לעצי התמרים, ובעד חלונותיה נשקפו היושבים בה. המרכבה היתה תלויה ותרחף על פני רשת של גשר ברזל כביר. ודוד ליטוואק ענה: זאת היא מסילת הברזל החשמלית המעופפת".
גם במקרה של חיפה, החזון של הרצל לא התממש: אין רכבת "מעופפת", אלא רק "כרמלית", שמחברת בין הכרמל והעיר התחתית. עם זאת, דווקא חיפה היא עיר הנחשבת למתקדמת במיוחד בכל הנוגע לתחבורה ציבורית: זו העיר היחידה שבה נוסעים קווי אוטובוס בימי שבת, ובשנים הקרובות צפוי משרד התחבורה להפעיל בה רשת של אוטובוסים "רבי-קיבולת" (BRT).
ומה עם העיר שנקראת על שם ספרו של הרצל, תל-אביב? דווקא המרכז הכלכלי של ישראל, אליו נכנסים מאות אלפי ישראלים מדי יום, הוא המפגר ביותר בכל הנוגע לתחבורה ציבורית. הרכבת הקלה בעיר תקועה, מערך האוטובוסים מסורבל ולא יעיל, ומאבקים בין המשרדי הממשלה והרשויות המקומיות מטרפדים כל ניסיון לקדם את שירותי התחבורה אל המאה ה-21. מעניין מה היה אומר על כך הרצל.
תרגומים: פרויקט בן יהודה
לפנייה לכתב/ת 
