אבל או חגיגה: 2 התמודדויות של גבר עם אובדן אישה
שניהם בשנות ה60- לחייהם, שניהם איבדו את נשותיהם. האחד שרוי באבל ולא רואה את עצמו מסוגל לבנות קשר זוגי חדש. השני מספר לי על עשרות הנשים שכבר הספיק לפגוש. סקסולוגית "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" צריכה להחליט: למי רע יותר?
באירועים חברתיים אני לא אוהבת לעבוד. התובנה, שלא מערבבים את החיים בעבודה ולהפך, התחדדה אצלי בתקופה שבה התגוררתי ביישוב קהילתי ואנשים פנו אליי בשאלות רפואיות בבריכה או בצרכנייה. בעיניי, טיפול רפואי נועד למרפאה ולא להזדמנות מקרית כזו או אחרת. הידיעה שחייבת להיות הפרדה בין התחום המקצועי לתחום החברתי גרמה לי להציב גבול ברור בין שניהם - תכונה שלא מאפיינת אותי בדרך כלל. אני דווקא אוהבת לחרוג מגבולות ולבדוק אותם.
ובכל זאת, אנשים ניגשים אליי בנסיבות חברתיות, מספרים לי על חייהם ועל בעיותיהם ומנסים לקבל ממני עצות מקצועיות. כך, למשל, באירוע חברתי שבו השתתפתי לא מזמן ניגש אליי גבר מבוגר למדי, כבן ,65 אולי מעט יותר; הוא הזדקף, אסף את הכרס, הציג את עצמו ובירר אם אני זו אני, תוך שהוא מונה את שלל תאריי ותפקידיי, גם את אלה שאני לא ממש זוכרת.
עניתי בחיוב, בתחושה שתכף יגיע שלב ה'אני רק שאלה' - לא תיארתי לעצמי שאקבל סיפור שלם. הוא סיפר שהתאלמן לאחרונה והוא מחפש בת זוג חדשה. הוא מחפש מישהי שאיתה יוכל לבלות ולהעביר את יתרת חייו - אישה בת ,40 מקסימום ,50 שצריכה להיות נאה ומשכילה. "ורצוי שגם תהיה עשירה, עם ילדים גדולים שלא יפריעו לכם," הערתי בציניות. "לא, לא," הוא קפץ וענה ברצינות תהומית. "ילדים אני דווקא אוהב, וכלכלית אני מסודר."
חייכתי באדיבות ופניתי לעבר השולחן, שהיה מלא בהפתעות קולינריות, כדי לנגוס במשהו. אבל הוא לא הבין את הרמז, הלך אחריי והרצה על תכונותיו התרומיות ועל איכויותיו המיוחדות. קטעתי אותו ושאלתי בבוטות למה בדיוק הוא חושב שמישהי שווה, שצעירה ממנו ב20- שנה, תרצה לצאת איתו. אני מודה שלא ממש חיכיתי לתשובה.
טבלת ייאוש
חשבתי שכאן ה"ייעוץ" נגמר. פתאום נזכרתי במטופל שלי, בן גילו של הגבר הזה - גבר נאה שלא צריך להזדקף כדי להכניס את הכרס, שהתאלמן לפני יותר
משנה. אשתו הייתה חולה כמה שנים, והוא טיפל בה במסירות עד מותה. אחרי זמן מה לחצו עליו החברים לשקם את חייו ולהתחיל לצאת עם נשים, אבל הוא לא היה בטוח שהוא יכול.
הוא ניסה להכיר נשים ואפילו יצא כמה פעמים עם נשים שהכירו לו. כולן היו נאות ונעימות, אבל הוא הרגיש שהוא לא בשל לקשר חדש. הוא עדיין היה באבל, ואולי גם חש רגשי אשם על כך שהוא ממשיך לחיות כרגיל, בעוד אשתו כבר איננה בין החיים. הוא גם חשש מה יגידו הילדים שלו.
התגובה שלו הייתה מובנת לי. נתקלתי בה בקרב לא מעט נשים וגברים שהתאלמנו. חלקם נפרדו מבן זוגם עוד בחייו, כיוון שמחלתו הייתה ממושכת והסוף היה ידוע מראש, והיה ברור להם שמתישהו ירצו זוגיות חדשה. חלקם נזקקו לתקופה ארוכה של פרידה והחלמה, קבלת המציאות החדשה, התארגנות משפחתית ואיזושהי התכנסות פנימית. אחר כך באו בדרך כלל התמודדות עם המצב ובניית חיים חדשים, עם או בלי בן זוג.
המטופל שלי היה מבולבל. הוא לא ממש ידע מה הוא רוצה. הוא הבין שכדאי שייצא ויכיר וימצא בת זוג חדשה, אבל לא הרגיש שהוא מסוגל להשקיע או להתאהב באישה אחרת. גם החשק המיני שלו נעלם. הוא יודע שבקשר חדש יצטרך גם לקיים יחסי מין, אבל אין לו שום רצון לזה, ולפחות כרגע, הוא מרגיש שזו תהיה בגידה באשתו.
חזרתי אל השולחן העמוס בכל טוב ואל האלמן הכרסתן. "אין לי מרשמים בדוקים לזוגיות," אמרתי לו תוך בחירת סושי וטבילתו ברוטב סויה ו-ווסאבי. הוא המשיך ללכת אחריי, שאל אותי על ההבדלים בין סושי, ניגירי, סשימי ומאקי, ומה זה בדיוק הדבר הירוק הזה (ווסאבי.( עניתי לו בקוצר רוח, אבל הוא עוד זכר את שאלתי המתריסה (מדוע מישהי שצעירה ממנו בהרבה מאוד שנים תרצה לצאת איתו) ואמר שהוא רוצה להראות לי משהו.
הוא הוציא מארנקו דף מקופל בקפידה והראה לי טבלת אקסל עם כ30- שורות. בעמודות הופיעו הכותרות הבאות: שם האישה, גיל, גובה, השכלה, מקום מגורים, מספר טלפון, מקום הפגישה שנערכה ואם תהיה פגישה נוספת. כן הייתה עמודה של רושם כללי חופשי - כמו מלאה, נאה, מטופחת - ועמודה מרתקת מכולן עם ציון. הנשים שהיו רשומות בטבלה דורגו בין 70 ל,90- כאשר 90 היה הציון הגבוה ביותר.
בשלב הזה כבר הייתי מסוקרנת ומרוכזת בטבלה יותר מאשר בסושי. לקחתי ממנו את הטבלה, הסתכלתי בה בעיון ושאלתי איך הוא נותן את הציון הסופי.
הוא אמר שהנשים שמופיעות בה, נבחרות מפגישות שערך עם נשים רבות. "רבות יותר מ"?30- שאלתי משועשעת, "בתוך כמה זמן"?
הוא ענה ברצינות גמורה שנפגש עם כ50- נשים בתוך חודשיים ואת מסע החיפושים הוא התחיל כשלושה חודשים אחרי מות אשתו. הוא סיפר שהיו נשים שלא הגיעו כלל לטבלה, אבל יש לו טבלת אקסל נוספת שבה יש סעיפים נוספים שהוא מכניס, כשבסוף יש תוצאה שנכנסת לטבלה הסופית.
"איך אתה מוצא אותן"? התעניינתי. התברר שאת כל הנשים הוא מצא באינטרנט. הוא קובע איתן בבית שלהן או במסעדה.
"הרבה אוכל," אמרתי בעודי מתבוננת בחוסר נימוס בכרס שלו.
"כן, לפעמים אני יוצא למסעדה אפילו פעמיים או שלוש ביום."
"ועדיין, עם כל כך הרבה רשימות וארוחות, עוד לא מצאת את המיועדת," גיחכתי.
ההבדל הקטן
חשבתי על המטופל שלי ועל ההבדלים בינו לבין בעל הטבלה. במהלך הטיפול ניסינו לברר מהם הרצונות שלו, מה הרגשות שלו, מה הפחדים שלו, מה הוא רוצה ומה לא, למה הוא מסוגל ולמה לא.
הגענו למסקנה המתבקשת, שבשלב כלשהו הוא ירצה זוגיות. הבנו שכעת הוא צריך לחזור לחיי חברה. לשמחתו, זוגות חברים ותיקים מזמינים אותו לצאת ולהיפגש איתם. הוא צריך לחזור לפעילות גופנית ואולי ללכת לחוגים חברתיים לא מחייבים. כשיבשיל, תיווצר זוגיות או שיהיה מסוגל לחפש ולמצוא אותה. אין כעת סיבה ללחץ כזה או אחר. הוא חשש מהמפגש המיני הראשון אחרי כל כך הרבה שנים עם אישה אחת. הרגעתי אותו ואמרתי שכאשר זה יהיה על הפרק, ניפגש פעם נוספת.
התברר שגם בעל הטבלה לא באמת חוגג. הוא אמר שלמרות כל המפגשים הרבים שערך, הוא עדיין לא מצא. חבריו ובני משפחתו לא יודעים שהוא נפגש עם נשים כעת, והחשיפה קשה לו. חוץ מזה, אם ימצא מישהי - הוא יצטרך לקיים איתה יחסי מין ולהיפגש בקביעות, והוא לא משוכנע שהוא מוכן לזה. אז בינתיים הוא בודק את השוק ומנסה ליהנות ממנו.
חשבתי לעצמי שאולי שני האלמנים לא כל כך שונים כמו שהיה נדמה לי ברגע הראשון.
"נראה שהמבחר גדול," אמרתי לו. "קשה לבחור, ונעים לשוטט."
נעים לו לאכול בחברה, אבל אין ספק שלצאת להרבה מסעדות זה דבר משמין, אמר והכניס את בטנו בשקדנות.
הוא המשיך ללהג ולספר שנשים רודפות אחריו, אבל הוא לא יוצא פעמיים בשבוע עם אותה אישה. אם היא ראויה, הוא חוזר אליה אחרי שבוע, אולי שבועיים. אם הוא לא מתכוון לצאת איתה יותר, הוא מתקשר להסביר לה.
"מערך מורכב ביותר," אמרתי בלגלוג. "רק ההתנהלות מול הטלפונים דורשת סוללת מזכירות."
הוא אמר שיש נימוס אלמנטרי, ואילו אני חשבתי שיש גבול לכל תעלול.
המשכתי להתנהל בין השולחנות והאנשים שאני מכירה. הוא המשיך ללכת אחריי.
ברגע מסוים הוא שאל אם אסכים להיפגש איתו.
עניתי שגם בפקולטה לרפואה לא קיבלתי כל כך הרבה 90 כמו שיש אצלו בטבלה, אז אני מציעה שנוותר.
ההתמודדות עם מות בן זוג משתנה מאדם לאדם. יש אנשים שגוזרים על עצמם התנזרות ואבל ממושך, ויש אנשים שאינם מסוגלים להתמודד עם הבדידות ועם הדאגה לעצמם ומחפשים באובססיביות קשרים חדשים. אין מתכון בדוק לזמן שבו אפשר להתחיל לחפש בן זוג חדש. חשוב שכל אחד יאזין לעצמו ולצרכים האמיתיים שלו. חשוב לא לרוץ כדי להרגיש, אלא להרגיש כדי לאגור כוחות לריצות החיים.
הכותבת היא מומחית לרפואת נשים ומיילדות, סקסולוגית ופסיכותרפיסטית, מנהלת המרפאה לטיפול מיני בילינסון
לפנייה לכתב/ת 
