אזור הדמדומים

סטפני מאייר, ילידת 1973, הפכה לאחת הסופרות הפופולריות והנמכרות בעולם, בעקבות הסדרה "דמדומים" שעובדה בהצלחה גם לקולנוע. עתה מופיע החלק הרביעי שלה "שחר מפציע".

הספר ממשיך את סיפור האהבה של בלה סוון, שקרעיה הרגשיים עומדים להתאחות עם בחירתה באהבת חייה הגדולה, אבל אז מתחילה שרשרת ארוכה של אירועים רצופי תפניות ומתח

אף אחד לא נועץ בך עיניים, הבטחתי לעצמי, אף אחד לא נועץ בך עיניים. אף אחד לא נועץ בך עיניים. אבל כיוון שאף פעם לא הצלחתי לשקר באופן משכנע, אפילו לא לעצמי, הייתי מוכרחה לבדוק. כשחיכיתי לאור הירוק לפני אחד משלושת הרמזורים שבעיירה, הצצתי ימינה. במכונית המיני־וואן שלה, סובבה גברת וֶבֶּר את כל הגוף לכיוון שלי.

מתוך הסרט "ירח חדש", המבוסס על הכרך השני בסדרה

העיניים שלה קדחו ישר לתוך העיניים שלי, ואני התכווצתי. שאלתי את עצמי למה היא לא מורידה את המבט, או לפחות למה היא לא נראית כאילו לא נעים לה. הרי לנעוץ עיניים ישר בפנים של מישהו נחשב עדיין להתנהגות לא מנומסת, לא? אז לגבַּי הכלל הזה כבר לא תופס?

אחר־כך נזכרתי שחלונות המכונית שלי כל־כך כהים, שלא היה לה כנראה מושג בכלל שזאת אני בפנים, וברור שהיא לא ידעה שתפסתי אותה מסתכלת. ניסיתי לנחם את עצמי בעובדה שהיא בכלל לא נעצה עיניים בי, אלא רק במכונית. המכונית שלי. אנחה. הצצתי שמאלה ונאנקתי.

שני הולכי רגל קפאו על המדרכה, נעצו עיניים ופספסו את ההזדמנות שלהם לחצות את הכביש. מאחוריהם, אדון מרשל נעץ עיניים כמו גולם דרך חלון הראווה המלוטש של חנות המזכרות הקטנה שלו. לפחות האף שלו לא היה דבוק לזכוכית. עדיין לא. האור התחלף לירוק, ומרוב לחץ לברוח, דרכתי בכוח, בלי לחשוב, על דוושת הדלק - ככה הייתי לוחצת בדרך־כלל בטנדר השברולט העתיק שלי כדי שיתחיל לנסוע.

המנוע פלט נהמה כמו פנתר טורף, והמכונית זינקה קדימה במהירות כל־כך גדולה, שכל הגוף שלי נזרק לאחור אל מושב העור השחור, והבטן נדבקה לי לעמוד השדרה. "מעולה!" התנשמתי כשגיששתי אחרי דוושת הבלמים. עכשיו לא איבדתי את הראש ונגעתי רק קלוֹת בדוושה. המכונית, איך שלא יהיה, התנודדה וקפאה לעצירה מוחלטת. לא העזתי להסתכל לצדדים כדי לראות את התגובות.

אם קודם היה למישהו ספק מי נוהג במכונית הזאת, עכשיו הספק נעלם. בקצה הקדמי של הנעל לחצתי בעדינות על דוושת הדלק, לא יותר מחצי מילימטר, והמכונית נתנה שוב זינוק קדימה. - ליעד - תחנת הדלק. אם המכונית לא הייתה נוסעת רק על אדים של דלק, לא הייתי נכנסת בכלל לעיירה. עכשיו כבר ויתרתי על הרבה דברים, כמו מאפה "פופ־טארט" לארוחת בוקר ושרוכי נעליים, רק כדי לא להיראות בציבור.

כאילו הייתי במירוץ, הרמתי את מכסה מכל הדלק, פתחתי את הפקק, העברתי בחריץ המתאים את כרטיס האשראי, והכנסתי בתוך שניות את פיית הצינור לתוך פתח המכל. ברור, לא יכולתי לעשות שום דבר כדי לזרז את המספרים במונה שיגבירו את הקצב. הם תקתקו להם בנחת, כמעט כאילו רצו לעצבן אותי.

היום לא היה בהיר - יום גשם קל, אופייני לפורקס שבמדינת וושינגטון - אבל בכל זאת הרגשתי כאילו מישהו הפנה אלי זרקור, כדי שכולם יסתכלו על הטבעת העדינה שעל האצבע ביד השמאלית שלי. במצבים כאלה, כשהיה לי נדמה שנועצים לי מבטים בגב, הרגשתי כאילו הטבעת מהבהבת כמו שלט ניאון: תסתכלו עלי, תסתכלו עלי. טיפשי לפַתח רגישות מוגזמת כזאת לעצמי. אני יודעת.

מה, באמת אכפת לי מה אנשים - חוץ מאבא ומאמא - אומרים על העובדה שהתארסתי? אכפת לי מה הם אומרים על המכונית החדשה שלי? או על זה שהתקבלתי באופן מסתורי לקולג' יוקרתי כל־כך? או על כרטיס האשראי השחור הנוצץ שלהרגשתי בוער עכשיו בכיס האחורי שלי? "כן, למי אכפת מה חושבים עלי," פלטתי בלחישה. "המממ, גברתי הצעירה?" שאל קול של גבר.

הסתובבתי, ובאותו הרגע הצטערתי. שני גברים עמדו על יד רכב שטח מפואר, עם שני קיאקים חדשים קשורים על הגג. אף אחד מהם לא הסתכל עלי; שניהם נעצו עיניים במכונית שלי. אישית, לא הבנתי למה זה חשוב. אבל בכל זאת התגאיתי שידעתי להבדיל בין הסמלים של טויוטה, פורד ושברולט.

המכונית שלי הייתה שחורה, מבריקה, יפה, אבל בשבילי, בכל זאת, סתם מכונית. "סליחה על ההפרעה, אבל אולי את מוכנה לומר לי מה סוג המכונית שאת נוהגת בה?" שאל אותי הגבוה. "הממ... מרצדס, לא?" עניתי. "כן," אמר הגבר בנימוס, והשני, הנמוך, גלגל עיניים כששמע את התשובה.

"אני יודע. אבל רציתי לדעת אם זאת... אם את נוהגת במרצדס גארדיאן?" הוא ביטא את השם ביראת כבוד. הייתה לי הרגשה שהברנש הזה היה מוצא שפה משותפת עם אדוארד קאלן, ה... הארוס שלי (לא יכולתי להתחמק מהאמת הזאת, כשהחתונה עמדה להיערך ממש בעוד כמה ימים).

"הדגם הזה לא היה אמור לצאת עדיין לשוק האירופי", המשיך, "וכמובן לא לארצות הברית". כשהוא סקר את קווי המתאר של המכונית שלי - לי היא לא נראתה שונה מכל מכונית מרצדס סגורה אחרת, אבל מה אני יודעת? - חשבתי קצת על ההתנגדות שלי למילים כמו ארוּס, חתונה, בעל, וכו'. פשוט לא יכולתי להתחבר אליהן. מצד אחד, חינכו אותי להירתע מכל מחשבה על זֵרים ועל שמלות לבנות מטופשות.

אבל יותר מזה, לא יכולתי לקַשר בין מושג רציני, מכובד, משעמם כמו בעל, לבין הדמות של אדוארד, כמו שאני תופסת אותה. לי זה נראה כמו לתת למלאך תפקיד של מנהל חשבונות. לא יכולתי לדמיין אותו בשום תפקיד שגרתי. כמו תמיד, ברגע שהתחלתי לחשוב על אדוארד, נכנסתי לסחרור של פנטזיות. הגבר הזר היה צריך להשתעל קלוֹת כדי להחזיר אותי למציאות; הוא חיכה עדיין לתשובה על הסוג ועל הדגם של המכונית.

"לא יודעת", עניתי לו בכנות. "אכפת לך אם אצטלם אִתה?" לקח לי שנייה לעכל את השאלה. "באמת? אתה רוצה להצטלם עם המכונית?" "כן - אם לא אביא אתי ראיות, אף אחד לא יאמין לי." "הממ. או־קיי. בסדר". החזרתי במהירות את צינור הדלק למקום, וזחלתי למושב הקדמי כדי להסתתר. הגבר הנלהב שלף מהתרמיל שלו מצלמה ענקית שנראתה מקצועית, והוא והחבר שלו, כל אחד בתורו, עשו פוזות על יד מכסה המנוע. אחר־כך הלכו להצטלם בצד האחורי של המכונית.

"מתגעגעת לטנדר שלי", ייבבתי לעצמי. היה נוח מאוד־מאוד - יותר מדי נוח - שהטנדר שלי נשם את נשימתו

האחרונה בדיוק כמה שבועות לפני שאדוארד ואני הסכמנו על פשרה חד־צדדית, שלפי אחד מסעיפיה - אם הטנדר ימות סופית, ארשה לאדוארד להחליף אותו במכונית אחרת. אדוארד נשבע שזה היה צפוי. הטנדר חי חיים ארוכים ומלאים, ואחר־כך מת בנסיבות טבעיות. זה מה שאדוארד אמר.

וברור, לא הייתה לי שום אפשרות לאַמת את הסיפור שלו או להקים את הטנדר שלי לתחייה בכוחות עצמי. המכונאי האהוב עלי - קטעתי את המחשבה הזאת ברגע האחרון, סירבתי להשלים אותה. במקום זה הקשבתי לקולות הגברים, שחדרו אלי עמומים דרך הדפנות של המכונית.

"בווידאו באינטרנט הראו איך מנסים עליה אש מלהביור. זה אפילו לא המיס את הצבע". "ברור שלא. על הבייבי הזאת אפשר לעבור אפילו בטנק. כאן לא יהיה לה שוק גדול. ייצרו אותה בעיקר בשביל דיפלומטים במזרח התיכון, או בשביל סוחרי נשק וברוני סמים". "חושב שהיא מישהי?" שאל הנמוך בקול שקט יותר. כופפתי את הראש והלחיים שלי התלהטו. "מממ", אמר הגבוה. "אולי. קשה לי לתאר בשביל מה צריך באזור הזה זכוכית חסינת טילים ושני טון של פלדה משוריינת. כנראה שהיא נוסעת לאיזה מקום מסוכן יותר".

"שחר מפציע", מאת סטפני מאייר, תרגום: רחל אהרוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד