במקום לחלום על נעליים, תכנני את הקריירה

ג'וליה מדפדפת בדפי הכרומו של מגזין ווג ולומדת דברים מפתיעים מהעורכת המיתולוגית אנה ווינטור. עכשיו תורך

ג'וליה פרמנטופורסם: 04.05.10 , 13:08

"גיליון ספטמבר" הוא סרט דוקומנטרי מאת הבמאי אר.ג'יי קאטלר, המתאר את ההכנות לקראת גיליון ספטמבר 2007 של ווג. הסרט מתמקד באנה ווינטור, העורכת האגדית עם הקארה הנצחי והמשקפיים השחורים, בזמן שהיא מבקרת בתצוגות שבוע האופנה השנתיות באירופה, מבקרת את עבודותיהם של גדולי המעצבים, ועובדת עם צלמים, דוגמניות, כותבים וכל היתר שעוזרים לה להרכיב את הגיליון שיקבע מה יילבשו הפאשניסטות בשנה הקרובה.

כל חודש אוגוסט, מספר בלתי יאמן של אנשים משתוקקים להניח את ידיהם על גיליון ספטמבר השמנמן ולהיכנס איתו למיטה. גיליון ספטמבר 2007, שהציג את סיינה מילר על השער, היה הגיליון הגדול ביותר של ווג עד עצם היום הזה. הוא שקל כמעט שני ק"ג ומכירותיו שברו שיאים. מיותר לציין שהשפעתו על תעשייה עולמית המגלגלת 300 ביליון דולר הייתה מכרעת.

הסרט נפתח במילים אלו של אנה ווינטור, שיש בכוחן לגרום לנו להבין מה באמת אנחנו מרגישים כשאנחנו מדפדפים בווג: "לפי מה שאני רואה לעיתים

קרובות, אנשים פשוט מבועתים מ'אופנה'. זה כנראה מפחיד אותם או גורם להם להרגיש חסרי ביטחון, ובגלל זה הם צוחקים על זה. יש אנשים שאומרים דברים מרושעים על העולם שלנו. אני חושבת שזה בגלל שהם מרגישים באיזשהו אופן מרוחקים או לא שייכים לקבוצה הנחשבת, והתוצאה היא שהם מלגלגים על זה. העובדה שמישהו אוהב להתגנדר בשמלה יפה של קרולינה הררה או בג'ינס של ג'יי ברנד במקום במשהו פשוט מקיי מארט, לא מצביעה על זה שהוא מטומטם. יש משהו באופנה שיכול לגרום לאנשים להרגיש מאוד לחוצים".

אין ספק שחמלה ורגישות הן לא מתכונותיה הבולטות של ווינטור. האמת היא שלא צריך לצפות בסרט כדי להרגיש את זה. מספיק לדפדף במגזין. ובכל זאת, דבריה מחייבים פרשנות ראויה ורצינית. קודם כל יש לציין שהזרד הדקיק והשביר שעליו נשענת תעשיית האופנה הוא זה הגורם לך לתחושה שאתה לא חלק מהחבורה השווה. כולם מרגישים ככה, מהנערה המתבגרת בפרברי תל אביב, דרך המעצב בתחילת דרכו ועד לסיינה מילר עצמה. זה כל הקטע. תמיד משהו מרגיש קצת לא בסדר. העקצוץ השקט במותניים, יחד עם העקצוץ בתג הבגד על העורף, נחווה על ידי נשים וגברים בכל רחבי העולם. אנה ווינטור רק דואגת להחמיר אותו. עם כל הכבוד לה, היא ממש לא המציאה את הטכניקה הזאת.

השאלה העיקרית שעלתה במוחי לאחר הצפייה בסרט היא מי הוא באמת קהל היעד של ווג. הרי את המגזין קונה אחת מכל עשר נשים אמריקאיות, ואני מטילה ספק אם לאחת מכל עשר מהן יש בחדר הארונות שמלה של קרולינה הררה שצוברת אבק ברגעים אלו ממש.

רוב הנשים לא קוראות נכון את ווג. הן לא מבינות מה כתוב שם. אנחנו לא קהל היעד! נכון, אנחנו קהל היעד של המגזין עצמו, אבל לא של האופנה שבו, לא של הבגדים ולא של הלייף סטייל. אין צורך בהסברים ארוכים. אנחנו לא הקהל כי אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו, ופה זה נגמר. ברגע שנקבל את התובנה הכואבת הזאת ישתפרו חיינו לאין שיעור.

ובכן, מי היא הקוראת האידיאלית של ווג? כנשאלה זאת ווינטור לפני שנים היא ענתה בנחרצות: "יש זן חדש של נשים שם בחוץ. האישה החדשה מתעניינת

בעסקים ובכסף. אין לה יותר זמן לשופינג והיא רוצה לדעת מה, למה, איפה וכיצד". והנה לך המסקנה הנגזרת מהאמירה המעניינת של העורכת הראשית הידועה לשמצה: השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך כשאת נתקלת במגזין הזוהר היא לא מאיפה את משיגה את הסטילטו המהממים האלו, אלא האם יש לך תוכנית לעשר השנים הבאות של חייך? האם יש לך מטרה ברורה שתכתיב את החלטותייך?

בשנת 1971 שמה לה אנה ווינטור למטרה להיות העורכת הראשית של ווג. רק בשנת 1988 היא ערכה באופן עצמאי גיליון ראשון. במשך 17 שנה היא דאגה לפתח את הקריירה שלה ולא להזיז את העיניים מהמסלול, וזה מה שצריך ללמוד ממנה: נחישות, עקביות ודבקות במטרה. לפני שאת מאמצת את הטרנד הפרחוני של הקיץ, תאמצי את זה.

מעכשיו, בבואך לדפדף במגזין ווג ולהתענג על הממתקים האתסטיים שבו, תחשבי על אנה.

ולסיום חידון. בין הזוכות תוגרל קריירה:

מי הדוגמנית שהייתה על השער הראשון של ווג שערכה ווינטור?