מדוע ברגעי לחץ הזמן עובר לאט?

"עכשיו" הוריתי לאילן. "אתה ניגש אליה ומתחיל איתה עכשיו".

"עכשיו-עכשיו?" הוא שאל.

"ברגע זה", אישרתי.

"אני פיכח מדי", הוא התלונן.

"כל הערב אתה מספר לי עד כמה היית רוצה להתחיל עם הבחורה הזאת. אתה גבר, היא שיקסע. אתה איש היי-טק שמרוויח הרבה, היא נראית כמו בר רפאלי. אתה רווק, והיא יושבת על הבר עם חברה שלה. מה יותר טבעי מזה? לך דבר איתה!"

הוא המשיך להסס. "הייתי עושה את זה", אמר בזהירות, "אבל אתה יודע איך תמיד אנשים מספרים שכשהם חשים בסכנה, העולם כולו כאילו מתחיל לנוע לאט ואילו הם פועלים מהר יותר? ככה אני תמיד מרגיש כשאני מתקרב לבחורה יפה ועומד להתחיל איתה. כאילו כל החיים שלי עוברים לי מול העיניים והעולם כמעט קפוא ורק אני זז במהירות – "

"כמו במטריקס, כשהסוכנים יורים על נאו והוא זז כל-כך מהר שהוא מתחמק מהכדורים שלהם!" התערבתי.

"כן, בדיוק, אבל יותר בכיוון של להתחמק מהבחורה. מה יקרה אם במצב כזה, כשאני חושב וזז כל כך בקדחתנות, אני גם אדבר מהר מדי והיא לא תבין אותי?"

"אני יכול להרגיע אותך", חייכתי. "התחושה הזאת, שהזמן מאט, היא דבר סובייקטיבי לחלוטין. אתה לא באמת רואה או מנתח דברים מהר יותר. אתה רק זוכר שהזמן עבר לאט יותר, אחרי שהאירוע כבר חלף".

"איך אתה כל-כך בטוח?" הוא שאל.

"הכל מתחיל במחקר שנערך לפני קצת יותר משלוש שנים, כאשר שלושה חוקרים החליטו להעמיד אנשים בסכנת חיים עם שעון דיגיטלי – " התחלתי להסביר.

מהר או לאט?

החוקרים רצו לבדוק האם אנשים הצונחים ממגדל בגובה 50 מטרים מסוגלים להשלים בהצלחה משימה שדרשה שהזמן יחלוף באיטיות למול עיניהם, באופן מילולי.

לידיהם של המוצנחים האמיצים נקשרו שעונים דיגיטליים פשוטים שהציגו שתי ספרות זוהרות גדולות. הנבדקים היו צריכים לזהות את שתי הספרות שעל מסך השעון, אך המשימה הסתבכה מכיוון שהמסך הבהב בתדירות גבוהה, והחליף בין שני סוגים שונים של תמונות:

אחת בה הספרות הן הזוהרות והרקע הוא שכבוי, ושנייה בה הספרות כבויות והרקע זוהר. לכל נבדק הותאמה תדירות קריטית מסוימת בה ההבהובים מהירים מדי עבורו והמסך נראה בעיניו ככתם בוהק אחד.

הנבדקים עלו למגדל בגובה 50 מטר, ומשם זינקו כשהם חגורים לרתמה. הם חוו מספר שניות מצמררות של נפילה חופשית באוויר. במהלך אותן שניות הם ניסו לקרוא את המספרים שהוצגו על מסך השעון.

החוקרים הניחו שבמידה והזמן אכן יעבור לאט יותר עבור הצנחנים, ולו במידה מועטה, הרי שהם יצליחו לראות את המספר המהבהב שעל השעון. מדובר באפקט הדומה לזה של מצלמה שמצלמת תנועה בהילוך איטי, כך שניתן לראות באמצעותה טיפת מים נופלת או זכוכית נשברת לרסיסים באיטיות מייסרת.

התוצאות

כל הנבדקים נכשלו. או ליתר דיוק, הם לא הצליחו טוב יותר מקבוצת ביקורת שניסתה לקרוא את הספרות בהיותה על הקרקע. הנבדקים שהועמדו בסכנת חיים לא ראו את הזמן עובר לאט יותר מחבריהם שעל הקרקע ולא פעלו מהר יותר.

"אז למה בכל פעם שאני בפאניקה אני מרגיש כאילו הזמן עוצר?" הקשה אילן.

המשכתי להסביר: ההשערה של החוקרים היא שבמבט לאחור, אנחנו זוכרים את החוויה כאילו היא התארכה בזמן. יש להם גם סימוכין לזה. לפני שכל נבדק עלה למגדל, הוא צפה בחבר שלו מזנק והתבקש לקבוע כמה זמן לקח לו ליפול עד הסוף.

אחרי שהוא בעצמו זינק, הוא נשאל כמה זמן, לדעתו, לקח לו להגיע לתחתית. הסתבר שבממוצע, הנבדקים החליטו שמשך זמן הנפילה שלהם היה ארוך ב- 36% מזמן הנפילה של חברים שלהם.

כלומר, הזמן לא התארך לצופה מהצד, אלא רק למי שחווה את הנפילה בעצמו. וגם שם לא ברור אפילו אם תחושת הזמן הסובייקטיבית התארכה במהלך הנפילה עצמה, או שהנבדקים רק זוכרים שהיא התארכה אחרי שהם סיימו את הניסוי.

החוקרים עצמם מאמינים שבזמן מצוקה קשה, המוח יוצר זיכרונות עשירים ודחוסים יותר. כאשר אנו מנסים לפענח את הזיכרונות הללו לאחר מעשה, אנחנו מפרשים את העושר שלהם בשוגג ושלא-במודע כאילו הוא מעיד על מעבר זמן ארוך יותר.

"וזו", סיימתי, "היא הסיבה שאתה לא תדבר מהר מדי עם הבחורה".

"נחמד" הוא הודה. "אבל היא כבר יצאה מהמסעדה".

מצמצתי בעיניי. אכן כן. הנבל גרם לי לדבר יותר מדי. תרגיל מוכר היטב מצידו. כשמרצים בהתלהבות הזמן עובר מהר.