בכוח זה לא יילך
"בהשקעה קטנה יחסית, בלי הצהרות מיותרות, ובלי לבקש הכשרים והסכמות, ישראל יכולה לעודד השתלבות חרדים בשוק העבודה". ישראל וולמן סבור שבלי אידאולוגיה פטרונית ודברת יחצ"נית - החרדים יבואו, תחילה בטפטוף ואח"כ בגלים
חוץ מהקריאה ל"התמרדות", ראש עיריית תל-אביב לא חידש שלשום דבר בניתוח האיום החרדי (והערבי) על מדינת ישראל. המספרים המבהילים (65% מהגברים החרדיים אינם עובדים, בעוד 30 שנה 78% מתלמידי היסודי יהיו חרדים או ערבים) נגזרים מדו"חות הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה. שרי האוצר וראשי הממשלה לדורותיהם מכירים אותם היטב.
הכי טוב מכירים אותם החרדים עצמם: הם חיים בדוחק, חנוקים בדירות קטנות, בסימטאות צפופות, מלהטטים ללא הרף בניסיון לשנורר אגורה לאגורה כדי לשרוד. וכל זה – כשהם חשופים, בעל כורחם, לאופציה האחרת: היא מגיעה אליהם דרך הרדיו, דרך שלטי החוצות, אפילו דרך העיתונות החרדית. וגם דרך בני המשפחה מבורו-פארק – שם, בעולם הגדול, חרדים בוגרים עובדים למחייתם ומשלמים על חינוך ילדיהם.
יתרה מזו: מעט החרדים שהעזו – שעוסקים במקצועות חופשיים ועושים בהם חיל (וכסף) - אנשים מביני עניין, המקושרים היטב גם לחצרות הרלוונטיות, יודעים היטב את האמת. אם רק יעזו לומר לאדמו"ריהם את מה שהם לוחשים במסעדות גלאט-כושר לשותפיהם, ייחרץ דינם מיד להוקעה פומבית בבתי הכנסת.
ברור היום, שהחרדים לא כבר יכולים לצאת מזה. בטח לא לבד, בטח לא בהנחתה מלמעלה. החברה החרדית לגווניה היא אסירה של עצמה. התפיסה ההופכת את לימוד התורה לכל לחזות הכל, ואת ההישענות על תמיכות למשענת-נצח, היא חדשה יחסית בהיסטוריה ולבטח זרה למסורת אבותינו, אבל התקבעה כבר כעניין של ייהרג ובל יעבור. כל ניסיון להתמודד אתה בדו-שיח מתחשב, במספרים יבשים, נתקל בהיסטריית הליכה לשמד, המלובה מיידית במחאות מוטרפות.
לממשלות ישראל לדורותיהן, בנדיבותן קצרת-הראות, יש אחריות כבדה לקיבעונה של האקסיומה הזו, אבל מה זה חשוב עכשיו: במציאות שבה אין חרדי שלא שומע להוראת "גדוליו" ואין "גדולים" שלא מושפעים ממה-יגידו עמיתיהם – כולנו מסובכים בלופ גדול, שאין לו מוצא. בטח לא פוליטי - שהרי מעמדם של החרדים כלשון מאזניים נצחית רק הולך ומתחזק.
ובכל-זאת, מתוך הייאוש הגדול עולים בשנים האחרונות כיווני פיתרון, זרזיפים קטנים של תקווה. ועדת טל המושמצת היתה הראשונה להבין, שכדי להציל את עתידו ייאלץ הציבור הכללי לאטום את האף. כלומר, להתגבר על חוסר הצדק והשיוויון, להתגמש בסוגיית השירות הצבאי ולהציע לחרדי הצעיר, גם זה שלא ממש שירת בצבא, אופק כלכלי קורץ, הכולל תמריצים ופיתויים לעבודה.
יותר ויותר קורסים ומכוני הכשרה נפתחים ברחבי ישראל לגברים ונשים מן המגזר החרדי. רובם במקצועות ההיי-טק הבסיסיים, אבל לא רק. מכללות פרטיות פותחות בשקט חוגי מחשבים ומשפטים בלימודי ערב לגברים חרדים. חברות תקשורת ומחשבים - הזקוקות נואשות לכוח-אדם אמין שמוכן להסתפק בשכר צנוע – גילו את האוכלוסיה הזו ומציעות מסגרות-עבודה חדשות, המותאמות לה במיוחד. צה"ל מתעקש בצדק, למרות הביקורת מבחוץ ומבית, להפעיל את הנח"ל החרדי, ולהכשיר בשקט מומחי טכנולוגיה מן המיגזר עבור חיל האוויר.
בהשקעה קטנה יחסית, בלי הצהרות מיותרות, ובלי לבקש הכשרים והסכמות מאיש, מדינת ישראל יכולה ליצור, לסבסד ו/או לעודד אגרסיבית עוד ועוד מוקדי משיכה כאלה. הם יותאמו לאופיה של האוכלוסיה ולצרכיה, ויציעו לה מפלט כלכלי ראשוני כשר למהדרין. הם יבואו. בתחילה בטפטוף, אבל בהמשך בגלים. הפוליטיקאים החרדים ישימו רגל רק אם יתלוו למהלך אידאולוגיה פטרונית, דברת יחצ"נית ואור זרקורים, שיכריחו את ה"גדוילים" להיכנס לפעולה.
להשתלבות במגזר היצרני יש תמיד דינמיקה חיובית. לעתיד לבוא היא עשויה לחזור לחברה בישראל לא רק בצורת החזר הוצאות, אלא גם כדיווידנד. אבל למה לתת כבר חומר למחשבה לכותבי הפשקווילים וצועקי הגעוואלד.
לפנייה לכתב/ת 
אפשר גם אחרת. הקמפוס החרדי
צילום: אבי חי
מומלצים
