מלחמת השונות
"חרדים, אנשי שמאל, מתנחלים, ערבים וחברי הקהילה ההומולסבית, תמיד יהיה אחר שיזכיר לנו מדוע אנחנו צודקים, וכיצד הצדק שלנו יתממש אך ורק על חשבון האחר". הלב שסוע ממלחמת התרבות המתרחשת מעל דפי העיתון ומסכי המחשב. ואיך יוצאים מזה? שלומית נאור רוצה ליצור שפה משותפת
לפני שבוע הודיע גבי גזית שהחרדים הם עלוקות וטפילים, עמיר בניון מוציא שיר אהבה-שנאה לציבור מסוים בעם ישראל, ורון חולדאי קורא "לא לממן את החינוך החרדי".
המלחמה הנוכחית היא מלחמת השונות. איננו מקבלים את השונה מאיתנו. זה שמתלבש אחרת, חושב אחרת, מתחנך אחרת. אם הוא שונה מאיתנו, הוא האויב. ויש להילחם בו, לבחור מילים חדות ופוגעות במיוחד, לחדד ולהטיח אותן במלוא הכעס. והדיון שהתמסמס לכדי תגרת שוק מאבד מיכולתו העצומה ליצור בירור חדש בזהות שלנו, ולבדוק את שורשי הערבוּת, האחריות וגבולות הגזרה של העם שחי כאן.
תמיד מישהו אחר אשם, ואותו שונאים. והוא מאיים עלינו באופן מוחלט והצלחתו היא אסוננו.
יהיו אלו חרדים, אנשי שמאל, מתנחלים, ערבים וחברי הקהילה ההומולסבית, תמיד יהיה אחר שיזכיר לנו מדוע אנחנו צודקים, וכיצד הצדק שלנו יתממש אך ורק על חשבון האחר.
בורות דו-צדדית
בורותם של החרדים מדאיגה גם אותי. מצערת העובדה שהכניסה לאוניברסיטאות, כמו גם הכניסה לשוק העבודה, חסומה בפניהם במחסום כפול - לא רק שהם אינם יכולים להתפתח כיחידים, גם כחברה הם נותרים מאחור. חברת מיעוט בתוך מדינת רוב השונה מהם לא רק בערכיה אלא גם במעמדה הכלכלי – חברתי. תפקידנו כחברה לדאוג למוביליות בחברה החרדית, ולהבטיח שמי שירצה להתמקצע, להתפתח ולהתפרנס בכוחות עצמו יוכל לעשות זאת, בדומה לאחיו החרדים ברחבי העולם המשלבים מסחר, אקדמיה ולימוד תורה.גם בורותם של החילונים מדאיגה. רוב המסיימים שתיים עשרה שנות לימוד בבתי ספר בישראל אינם מסוגלים לפתוח סידור, ללמוד דף גמרא או לקרוא סיפור קצר של ש"י עגנון, אילו כלים יש בידם המאפשרים להם להבין את עומק זהותם, ומעגלי שייכותם? האם אוצרות התלמוד נגלו בפניהם? האם נחשפו לנפלאות לשונו של ברנר? האם החינוך הממלכתי מצמיח תלמידים המסוגלים להעריך את מהפכנותה של התנועה הציונית בהחייאת השפה וביצירת תרבות חדשנית היונקת ממקורות חדשים גם ישנים ורלבנטית לימינו?
אני קוראת לנו להשכיל ולנצל את מלחמת התרבות המתרחשת מולנו כעת, ולהתיך את הלהט והכעס לכדי כוח חיובי שיאפשר לנו להפוך מחלוקת זו למחלוקת לשם שמיים, לשמנו אנו. מחלוקת בה נדבר ונקשיב נאזין ונלמד ונסכים על ליבת הלימודים המשותפת לכלל התלמידים בישראל. נכלול אנגלית ומתמטיקה, תלמוד ותורה, מקורות בציונות ומחשבת ישראל, פילוסופיה וספרות, ונייצר קהל לומדים סקרן, המסוגל ללמוד גם בלי מוריו ולהתאים את הנלמד לאורח חייו.
תארו בעיניכם תלמידות חרדיות הלומדות את הרב קוק מאותו ספר הנלמד בתיכון חילוני, וכל קבוצה מתאימה את הנלמד לחוויית החיים הבסיסית ולקו
הערכי של המגזר אליו היא משתייכת. תלמידים בישיבות בני עקיבא הלומדים את הגל וניטשה ומבינים את השפעתם על התנועה הציונית, ותלמידים חילונים שלומדים את אגדות החורבן ומזהים את עקבותיהן בהגותו של אחד העם. התלמידים החרדים יצאו נשכרים מחובות האנגלית והמתמטיקה, חובות שיאפשרו להם להשתלב אם ירצו באוניברסיטאות ובשוק התעסוקה. ומה עם האזרחים הערביים הישראלים? היכן אנו כוללים אותם? מה אנחנו רוצים שהם ילמדו עלינו, ומה אנחנו נלמד מהם? לא נוכל עוד להשתיק את מקומם של 20% מאזרחי מדינת ישראל, מהלך כזה יחייב אותנו להאזין גם לקולם. כי גם הם חלק מאיתנו.
רק מתוך הקשבה נכונות לויתור ורצון ליצור שפה ישראלית משותפת נצליח לבנות תוכנית לימודים שליבתה בונה ומבנה חברה ישראלית אחרת.
ומלחמה, בקיץ? נו, שוין. נבואה הרי ניתנה לשוטים.
שלומית נאור היא יו"ר רשת בתי המדרש בישראל, וסמנכ"ל "מליץ".
לפנייה לכתב/ת 
