כולנו סוחרי עבדים
הסחר הישראלי באנשים הוא ממוסד לחלוטין, כשאפילו בית הדין גוזר גירוש על עובדים שהעזו להתאהב בארץ הקודש
בישראל, כבודו של עובד זר, של פליט, של מהגר שאינו יהודי - שווה כקליפת השום. הם נמצאים כאן כדי שנשתמש בהם ונזרוק אותם לאחר השימוש. היחס אליהם גרוע מהיחס למכונות ייצור משום שאנחנו לא מוכנים להוציא כמה גרושים על התחזוקה שלהם. הם הפכו לבהמות משא בשבילנו. אם אי אפשר לעקר אותם כדי שיעסקו רק בעבודה, נאסור עליהם ללדת ילדים: ב"ידיעות אחרונות" פורסם כי עובדת חוקית מהפיליפינים, בחודש השמיני להריונה, נעצרה כיוון שקיימה קשר זוגי עם עובד זר אחר. בכך הפרה את תקנות משרד הפנים, לפיהן "ברגע שיש לה חבר היא הופכת לא חוקית ויש להרחיקה", כדברי מנהל האגף לזרים ברשות ההגירה.
הציווי המוסרי שלפיו "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", קיבל לבוש מודרני ומעוות. במקום זיכרון קולקטיבי של עבדים המזדהים עם החלש והקורבן, אימצנו לעצמנו את גינוני הנוגשים המזדהים עם החזק והאכזרי. את הגזירה של פרעה הקובעת "כל הבן היילוד היאורה תשליכהו" אנחנו מחליפים בגזירה אוסרת על העובדים הזרים להוליד ילדים. אם יולידו, נשליך אותם למעצר ונגרש את ילדיהם מהארץ. צאצאי העובדים העבריים הפכו לפרעונים אכזריים.
דיון חירום:
לעצור את גירוש הפיליפינית שהרתה
יעל ברנובסקי ו-ורד לוביץ'
נוהל של משרד הפנים קובע שלבני זוג זרים אסור לעבוד יחד בארץ. ג'ני, בחודש השמיני, סיפרה לחוקרים על בן-זוגה - ובית דין אישר את גירושה. כעת מנסים עותרים לבית המשפט לעצור זאת. במשרד הפנים לא מוותרים: "היא ידעה על הנוהל"
אפילו באולמות בתי הדין אין כבר רחמים. אחרי שבית הדין מציין שהתינוק עתיד להיוולד "בשעה טובה", הוא דואג שליולדת יהיה רק רע. הוא מכשיר את מדיניות משרד הפנים האוסרת על עובדים זרים לחיות כבני זוג, ואפילו דוחה את בקשתה להשתחרר ממעצר לצורך הלידה. מי שכל כך עיוור לצדק מבייש את התואר בית דין.
הסחר הזה באנשים הוא ממוסד. הוא נעשה בחסות המדינה. זה מתחיל במדיניות ה"ייבוא" של עובדים זרים. מייבאים אנשים כמו שמייבאים אמצעי יצור אחרים, מכונות או בהמות או סתם בשר למאכל. הייבוא נעשה באמצעות מתווכים, מילה נקייה לסוחרים באנשים, שלוקחים מהם כסף כדי "לסדר" להם אפשרות כניסה לישראל. כדי שהמתווכים יעשו הון על גבם של העובדים הזרים, מאפשר להם השלטון להציף את השוק ולקלוט עובדים חדשים במקום עובדים שמפוטרים ללא סיבה ונרדפים עד גירושם מהארץ.
רשיון העבודה שלהם, עוד מילה נקייה, הוא בעצם שטר מכר שעל פיו מוכרים את העובד הזר למעסיק. לא מדובר ברשיון כללי לעבוד בחקלאות או בבניין או בסיעוד. הרשיון קושר את העובד בשלשלאות למעביד מסוים. אם המעביד מפטר אותו – הרשיון מתבטל לאלתר. לא צריך להתפלא שהמעסיקים יכולים לעשות בעובדים האלה ככל העולה על דעתם. אין מי שיגן עליהם. שלטון החוק הוא מבחינתם לעש לרש. בחסות החוק רודפים אותם ומגרשים אותם, אבל החוק לא מגן על זכותם לקבל שכר מינימום וזכויות סוציאליות אחרות. החוק, האוסר עבדות וסחר בבני אדם, לא יופעל להגנתם משום שעל הסחר הזה מנצחת הממשלה בעצמה.
כולנו אשמים. גם המעסיקים "החוקיים" שהם בעצם בעלי העבדים. גם המעסיקים "הלא חוקיים", המנצלים את חולשת העובדים. וכל היתר הנהנים מפירות עבודתם המוזלים בדיור, בחקלאות ובסיעוד. אנחנו גם מסכימים שהממשלה החצופה הזו, שאיבדה כל בושה, תפרסם הודעות ברדיו, על חשבוננו, שמסיתות את הציבור נגד העסקת עובדים זרים, כאילו הם אשמים באבטלה בגלל שהם לוקחים לנו את מקומות העבודה. את הכזבים האלה יכולה הממשלה לספר לסבתא, או בעצם לשר הביטחון ולאשתו, שרק לפני זמן קצר העסיקו בניגוד לחוק עובדת זרה בניקיון של ביתם. האמת היא שאין ישראלים שיסכימו למכור את עצמם לעבדות תמורת נזיד העדשים שמציעים לעובדים הזרים.
בינתיים אנחנו אשמים משום שאנחנו לא מתקוממים נגד השקר והניצול ולא מתאספים בכיכר רבין ויושבים שם עד שהעוול הזה יתוקן.
בעז אוקון, הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
עובדים זרים. עבדים היינו?
צילום: אמיר לוי
קמפיין משרד הפנים. פנו לברק
מומלצים
