המוחרמים. מול כיתת תלמידים

ביום שישי לפני חודש סערה המדינה כאשר אשה חמושה באקדח היכתה שתי תלמידות בכיתה ו' ביקנעם, ואף כיוונה את האקדח לראשן, משום שהטילו חרם על בתה. האירוע הנקודתי הזה חשף עצב רגיש במערכת החינוך: כיצד, אם בכלל, מטפלים אנשי החינוך בנושא חרמות על תלמידים ואיך נכנסים ההורים לתמונה.

"אני מבין את האמא הזאת", אומר בגילוי לב ע' שבנו, הלומד בכיתה ו', סובל מזה כשנתיים מהתנכלויות ומחרם מצד חבריו לכיתה בבית ספר יסודי בבית שמש. "גם אני צעקתי על המנהל שיעשה משהו. האמא מיקנעם לא הגיעה למצב כזה סתם. אם היא הגיעה למצב כזה, זה אומר שהמצב של הבת היה כל כך חמור, עד שלא יכלה לשאת את זה. היא מסכנה. כנראה ראתה שלא מטפלים, לא עושים כלום כדי לעזור לבת שלה".

ע' מספר על ההשפעה הקשה שהיתה לחרם על בנו: "אנשים לא יודעים מה זה חרם. הילד סובל ומגיע ומוציא הכל בבית, רב עם כולם, מוציא את זה על אח שלו, התנהגות אחרת וזה כאב לב להורים. אני רואה את הילד כשלא משתפים אותו במסיבות ובאירועים, זה הכי כואב. זה מתסכל, מייאש ומביא הורים למצבים של לצעוק על המנהל או על הילדים המחרימים".

באחד האירועים הזכורים לו, מספר ע' כי בנו הלך עם חבריו לכיתה להצגה במתנ"ס עם מורה מחליפה, "הם רבו וקרעו לו את החולצה. הוא ישב מושפל, צחקו עליו כל הצגה והמורה לא עשתה כלום. מכיתה ד' הילדים מחרימים אותו. מהיום הראשון קרעו לו את כל הספרים והמחברות ועד היום זה לא מפסיק. זה הגיע למצב שהילדים שהחרימו אותו שברו לו את היד ואין עם מי לדבר".

התופעה בה ילדים הופכים ילד לשעיר לעזאזל ומפנים כלפיו את התוקפנות נפוצה ואופיינית בקרב ילדים, במיוחד בגיל בית הספר היסודי, ושכיחה יותר בקרב בנות מאשר אצל בנים. מחקרים מראים כי בין 10%-15% מהילדים סובלים מחרם חברתי במהלך לימודיהם. על פי מחקר שפרסם לפני ארבע שנים ד"ר יוסי הראל-פיש מאוניברסיטת בר-אילן, כ-14% מתלמידי כיתות ו' דיווחו כי תלמידים ארגנו עליהם חרם חברתי.

דניאל טופז, מחנך בכיתה י"ב ומורה לתנ"ך ומחשבת ישראל בתיכון שליד האוניברסיטה העברית, מפנה את הזרקור אל חרם מסוג חדש: "אנחנו נתקלים במצבים של חרם טכנולוגי אינטרנטי, זו תופעה חדשה ומעניינת. למשל כשתלמידים פותחים קבוצה בפייסבוק נגד תלמיד מסוים, שלמשל הסתפר בצורה מסוימת וכך הם עושים עליו 'עליהום אלקטרוני'. פנינו לאותם ילדים שפתחו את הקבוצה וטיפלנו בהם באופן ממוקד. אנחנו מסבירים שגם המרחב הווירטואלי פוגע וכבוד האדם זה השיח החשוב אצלנו".

טופז מספר כי במצבים של חרם אין הנחיות ישירות ממשרד החינוך כיצד לנהוג. המורים מונחים על ידי היועצים החינוכיים או הפסיכולוגיים בבית הספר: "יש למשל אופציה של שיחה עם הכיתה בלי התלמיד המוחרם ולעשות בירור לבדוק מה הבעיה. בדרך כלל יש תלמידים מסוימים שלוקחים על עצמם להיות 'דמות הקורבן', הם מעצבנים את כולם כדי לתפוס את המרכז ולהתבלט בכיוון השלילי, צריך לבדוק עם אותו תלמיד מדוע הוא מקרבן את עצמו וגם עם הכיתה עצמה. תלמידים כאלה אנו נפנה לטיפול יועצת או פסיכולוג".

"המוחרמים משלמים מחיר כשהם מועברים בית ספר"

ליאור אייזינגר, ראש מרכז "המגן" לסיוע לילדים ונוער במצוקה, אומר כי "ילדים שעוברים חרם חברתי במסגרות החינוכיות אליהן הם משתייכים, נחשבים לבעלי נטייה גדולה בהרבה לסבול ממצוקות ולהתדרדר לנשירה מהלימודים, השמנת יתר, שימוש בסמים, התנהגות עבריינית ואף לדיכאון ולנטייה אובדנית". באחרונה, הוא פנה במכתב לשר החינוך, גדעון סער, בדרישה לשנות את מדיניות המשרד בכל הקשור להתמודדות עם בעיית החרם החברתי.

"כיום לא רק שהמערכת אינה מצליחה בדרך כלל לפתור מקרים כאלה, לרוב הילד הנפגע נאלץ לשלם מחיר נוסף בכך שמעבירים אותו בית ספר. לצד הניתוק החברתי, המסר שעובר לילד המוחרם הוא שהוא נענש על היותו 'לא בסדר'. אנחנו מציעים שיעבירו את הילד המחרים בית ספר".

הגורמים המקצועיים מתריעים שוב ושוב שאין כיום טיפול שיטתי ומסודר בקורבן החרם וגם לא בילדים הפוגעים. איריס לבנשוס-ארליך, פסיכולוגית שיקומית ומרצה במכללת לוינסקי להכשרת מורים: "חרם זו אלימות. זה בעצם אקט אלים לא פיזי, אבל עם פגיעה באחר ומאפיין יותר בנות מבנים. בנים ינקטו יותר באלימות פיזית ובנות באלימות לא פיזית. בית הספר צריך לנהוג בחרם בענישה מחמירה כמו באלימות. זה כמו להכות ילד אחר בהפסקה. אפשר להעניש, וצריכים לטפל דווקא בילד הפוגע - לבדוק מה גורם לחרם? מאיפה זה מגיע? לפעמים מדובר בילדים שזקוקים להרגיש שליטה, כמו אלימות עבריינית כי חרם לא מגיע מהתפרצות זעם, אלא דבר מתוכנן. הנזק הנפשי שנגרם לילד המוחרם לפעמים יותר גדול מהנזק הפיזי. ככל שייפסק מהר יותר, הנזק יפחת".

לפנות לבית הספר, לא לילד המחרים 

והנה הטיפ החשוב להורים. איריס לבנשוס-ארליך גורסת כי הדבר המשמעותי ביותר התערבות גורמי חינוך בבית הספר במטרה להפסיק את החרם, "גם אם הילד המוחרם מבקש שלא. כמו שמורות לא יתנו לילדים להתקוטט בהפסקה, כך המורה צריכה להתערב גם כאן ולהפסיק את זה, ובמקביל לקיים שיחות כיתה". לדבריה, התערבות של הורים וניסיון לפעול ישירות מול ילד מחרים אינו מועיל לרוב, "ההורה צריך להתערב ולהיות נוכח, לא ברמה של לפנות לילד המחרים או להוריו, אלא לבית הספר. כל זה בתנאי שההורים באים ממקום של שיתוף פעולה ולא לתקוף את בית הספר. לחץ של בית הספר יכול לפתור את הבעיה".

בדומה לפסיכולוגית, גם המחנך דניאל טופז סבור שהתערבות הורים במקרה של חרם יכולה להזיק, "אם ילד מוחרם יספר על כך להוריו או לכל מבוגר אחר זה הופך אותו ל'שטינקר' בעיני הילדים האחרים בכיתה ולכן במקרים רבים הילדים מבקשים לא לגלות ולא לספר".

טופז מספר כי לרוב יש מנהיג או מנהיגה המובילים את החרם,

 "אצלנו הטיפול בחרם זהה לטיפול באלימות, כלומר מזמינים את ההורים של הילד שארגן את החרם ויחד עם המחנך ויועצת ומקיימים שיחה משותפת. במקרים מסוימים יש להפנות לטיפול גם את התלמיד הפוגע וגם את התלמיד הנפגע. אני אישית מעדיף לדבר כאילו במקריות על נושאים דומים, כשאני נתקל בחרם, ושהתלמידים עצמם יציפו את הבעיה". 

ע' מבית שמש, אביו של תלמיד בכיתה ו' הסובל מחרם ומגילויי אלימות, בחר בסופו של דבר לפנות למנכ"ל משרד החינוך, שמשון שושני: "עד שלא יצרתי קשר עם מנכ"ל משרד החינוך כלום לא זז. לא מעניין אותם. הוא הנחה את בית הספר לאפשר לבן שלי שיחה פעם בשבוע עם היועצת על מה שמפריע לו. לגבי החרם, אין להם פתרון, אין תוכנית".

הוא אינו מצדיק שימוש באלימות, אך מוסיף כי "ההורים לוקחים את החוק לידיים כי המערכת לא מתפקדת. מישהו רואה שכל יום מחדש פורצים אליו הבית והמשטרה לא מגיעה, אז מה יעשה? ירביץ לגנב בעצמו".