איגיון בריא

לטעמי הוא אחד מעשרת אלבומי רוק הגיטרות הטובים בכל הזמנים. לא בטוח שצריך להתוודע אליו דווקא ב"מהדורת המורשת" החדשה היוצאת כעת, אבל למי שטרם מכיר, חבל להחמיץ את "Raw Power" של איגי פופ והסטוג'ס בסיבוב החשיפה הנוכחי שלו. המארז החדש כולל הקלטה מהופעה חיה ושני קטעים שטרם יצאו, ויש גם סרט תיעודי שמביט לאחור על ההקלטות המקוריות,. אגב,החודש הסטוג'ס ינגנו אותו במלואו בכמה הופעות.

לפני כחודשיים הם הוכנסו ל"היכל התהילה של הרוקנ'רול". אחרי ששבע פעמים נדחו בקבלה לשם, 2010 מאפשרת לאיגי פופ תיקון קטן של עוול היסטורי גדול. בראיון ל"טיימס" הבריטי פופ שמח לדווח ש"עכשיו התקופה הטובה של חיי. אני הכי קרוב שהייתי לאושר, הכי פחות פגיע והכי בריא". היום הוא מתגורר בפאתי מיאמי ובאיי קיימן, בבתים שהוא חולק עם אשתו השנייה נינה ועם אמה, שמסייעת להם במשק הבית.

פופ בהקלטות. הרחק מהדילרים הקבועים (צילום: Robert Matheiu) 

בגיל 63, פופ בחר לערוך ביקור חוזר באחת משנותיו היותר קשות אישית ומופלאות יצירתית. ב-1972 היה בן 25, אחרי הגלגול הראשון של הסטוג'ס, כששני אלבומיהם הראשונים והמופתיים והופעותיהם המסעירות הותירו אותו עני ומתוסכל. למרבה המזל, באותה שנה דיוויד בואי ניצל את הפריצה הגדולה שלו עצמו בכדי לחלץ שניים מגיבוריו האמריקנים: לו ריד והסטוג'ס. עם מיק רונסון, הגיטריסט שלו, הוא הפיק לריד את "טרנספורמר", ואת הסטוג'ס שידך למשרד האמרגנות שלו, שמצידו שיגר אותם ללונדון, הרחק מהדילרים הקבועים שלהם.

ההרכב טיפה השתנה כשרון אשטון עבר לבאס, והרכש החדש, הגיטריסט ג'יימס וויליאמסון, כתב עם איגי שירים חדשים. והם היו מעולים. איגי הפיק את ההקלטות בתקציב אפסי, וחברת האמרגנות וחברת התקליטים שנאו את החומר. התנאי שלהם להוצאתו היה שבואי יישב על המיקסים. התוצאה היתה דוגמה נדירה ומזהירה בשוליים של הרוק, בה מתקיימים במקביל שני שיאים: גם גישה לגמרי חתרנית ופרועה בהגשה, וגם רמה גבוהה מאוד בכתיבה עצמה.

פופ עם (משמאל) וויליאמסון, סקוט ורון אשטון (צילומים: Mick Rock) 

בשונה מנגינת הגיטרה האדירה של קודמו רון אשטון, וויליאמסון היה גיטריסט מגוון יותר. אבל הלהקה עדיין נמנעה מוירטואוזיות לשמה, והלמה, תרתי משמע, את הראשוניות והפראות בהן איגי ביטא את ההרס עצמי ואת התשוקות המיניות הבריאות שלו. זו מעלה שמבדלת את פופ מרוב חקייניו שצצו לאורך השנים: כמו אבות ההשראה שלו, מאמני הבלוז הותיקים ופרנק סינטרה ועד למודלים יותר קרובים כמו מיק ג'אגר וג'ים מוריסון - ולהבדיל מרוב מורדי ומדוכדכי הרוק הלבן והפאנק שבאו אחר כך - פופ מעולם לא התנתק מההשפעה השחורה עליו. לכן גם המרירות שלו סוחפת, וגם הקינות והזעם שלו עתירי חיוניות. הגרובים הפשוטים אבל הכה סקסיים ניכרים, למשל, באחד משני הקטעים ה"חדשים" המצורפים למהדורה הנוכחית, "Doojiman".

משהו נכון בגרסה של בואי

כמו קודמיו, "עוצמה גולמית", מהאלבומים שהכי ראויים לשמם, כשל בהבאת הסטוג'ס למסת אוזניים משמעותית. הלהקה הופיעה עוד שנה אחרי צאתו והתפרקה. פופ ו-וויליאמסון הקליטו ב-1975 בלוס אנג'לס אלבום מצוין בשם Kill City, וזהו. וויליאמסון עבר לקריירה חלופית משגשגת בהיי טק. אחרי מותו של רון אשטון בשנה שעברה, פופ שכנע אותו לחזור להרכב. ואולי זו הסיבה לשיבה ל"עוצמה גולמית", למרות שלפני כמה שנים כבר יצאה מהדורה אחרת.

האלבום שימש השראה לאלפי להקות, אבל היו שטענו שהמיקסים של בואי מרושלים, סתומים, וסובלים מיותר מדי ליקויים בהפרדות ומתדרים חסרים. מהדורה שניה של האלבום מלפני כמה שנים, "עוצמה גולמית דלוקס", הציגה מיקסים אלטרנטיביים, כאלה שפופ רצה, ולמרות שלל האינפורמציה החדשה שחשפו, הסתבר שמשהו אכן הרגיש נכון יותר בגרסה של בואי. במקום לשפץ וליפייף את ערוצי ההקלטה, שהיו בעייתיים מראש בצלילם, בואי שירת את אופיים המיוחד, והציג תמונת צליל מרושעת, דורסנית, מפתה ולפרקים כואבת.

וויליאמסון (משמאל). חזר לסטוג'ס אחרי קריירה מצליחה בהיי טק

ב"מהדורת המורשת" חזרו למיקסים המקוריים שלו, שעברו מאסטרינג מחודש. השיפורים הטכניים אמנם מחזקים כל מיני תפקידי גיטרות שנקברו במיקס, ויש קצת יותר הפרדה בריאה בין הכלים. אלא שההופעה המצורפת במארז לא מזהירה, ונופלת מהבוטלג שהפך לאלבום הרשמי Metallic K.O. מ-1974. הסטוג'ס כבר התאחדו מאז כמה פעמים, ופופ התחייה יצירתית עם בואי באלבומים Lust For Life ו-The Idiot שהקליטו בברלין. בואי גם שב וסייע לו ב"בלה בלה בלה" מ-1986.

אבל מאז האלבום שבא אחריו, Instinct האדיר (שקדם, אגב, להופעות הראשונות של פופ בישראל ב-1987), איגי כיוצר לא התקרב לשיאי העבר האמנותיים שלו. הוא נותר פרפורמר עילאי, מתחזק קריירת משחק חביבה, מופיע מדי פעם בפרסומות, ולא רק מותר אלא בהחלט מגיע לו ליהנות סוף סוף מפרי עמלו הכה לא מתוגמל.

באותו ראיון ל"טיימס" אמר פופ, "בעבר לא היה אכפת לי מכסף. היה חשוב לי רק מי שרציתי להיות, איך רציתי להיראות ואיך רציתי להישמע. וראיתי אנשים שעקפו אותי כלכלית עם מוזיקה שהיתה גרועה מאוד. רוב התקליטים שאנשים עשו במקביל אלי נשמעו כמו פרסומות שמתחזות למוזיקה. אף פעם לא עשיתי כזה דבר, וכשעשיתי פרסומות קראתי להן בשמן. אני לא רואה שום פסול בזה. ואם פרסומות כאלו גורמות למישהו להגיב אחרת אלי או למוזיקה שלי, זה בסדר גמור".

אגב, מסתבר שפופ ובואי, חברים ושותפים ליצירה לאורך עשרות שנים, כבר ממש לא בקשר. פופ אומר, "אני לא זוכר מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה. דיברנו בטלפון אולי לפני שבע שנים, שיחה נחמדה. הוא חי את חייו ואני את חיי, ואין בינינו שום הצטלבות כרגע".

• לכל הטורים של "שרון טורס"