למרות הכל, אל תוציאו ילדים מהבית
פרשת ההתעללות החדשה לוותה בביקורת כלפי משרד הרווחה על שלא הוציא את הילד-הקורבן מחזקת הוריו. אך מצבם של החוסים במוסדות הרווחה חמור ביותר
האם הוצגה כמי שמסכנת את התינוק ולכן יש לקחתו ממנה: "כבר בתחילת פברואר פנו שירותי הרווחה לבית המשפט, בבקשה להכריז על התינוק 'קטין נזקק' - שיש להוציאו מידי משפחתו, בגלל האלימות מצד אביו וחוסר התפקוד של אמו". ובכל זאת אחזור ואטען: הוצאת ילדים מבתיהם במקרים של אלימות ובכל מקרה אחר היא הרת אסון ומביאה עליהם פגיעה נוספת: אם בשל העברתם למוסדות שבהם חשיפתם הפוטנציאלית להתעללות גדולה יותר בשל היעדר פיקוח ממשי, ואם בשל ההשפעות ההרסניות הכרוכות בחיים במוסדות, הרחק מהמשפחה ומה"קהילה". זהו פיתרון נורא עבור הילדים.
לא רק שדמן של נשים הפקר, במיוחד אם הן נשים חלשות, קורבנות לאלימות של גברים; הן גם מוצגות כשותפות לפגיעה בילדיהן. אפילו אם הן מגנות עליהם, כפי שמתואר בדיווח המוקדם במקרה הנדון, לא די שאינן זוכות להגנה על ביטחונן, הן מוקעות כ"לא מתפקדות", ואף מואשמות בפגיעה בתינוקן, והמזעזע מכל: ילדיהן נלקחים מהן.
איזה היגיון עומד מאחורי התנהלות זו של מערכות הרווחה, המשטרה והמשפט? מקרים מחרידים כמו הפגיעה הנוכחית בתינוק, הריגת בתה של מרי פיזם וההתעללות של הרב אליאור חן בילדים, הם אמצעי רב עוצמה להשפעה על דעת הקהל בסוגיית הוצאת ילדים מהבית. המקרים הקשים מוצגים כמייצגים תופעה רחבה, המצדיקה התערבות של רשויות הרווחה. כך הראתה גם קרן נויבך לפני כמה חודשים בתוכנית "מבט שני" על הוצאת ילדים מידי אמהותיהם בטענות כזב של הזנחה ואלימות. לאורך כל הכתבה חזרו ושודרו תמונות של אותם מקרים מתועבים של פגיעה בילדים, וכך סימנו לציבור הרחב כי יש הכרח להוציאם מבתיהם. שטיפת המוח של הציבור כל-כך אפקטיבית, שכל אמירה נגד הוצאת הילדים מהבית מתקבלת בפליאה, שלא לומר בכעס.
אך על-פי המועצה לשלום הילד מתברר בין השאר כי מצבם של ילדים במוסדות הרווחה חמור ביותר: "בשנת הלימודים תש"ס סבלו 33% מהחניכים מדיכאון וחרדה, ואילו בשנת הלימודים תשס"ג גדל שיעורם לכמעט 43%. שיעורם של החניכים שהתנהגו בצורה אובדנית עלה מ-11% לכמעט 14%".
אז אם ביטחונם של ילדים קורבנות אלימות אינו מובטח כאשר מספקים להם חלופה למשפחתם בצורת מוסדות, מי כן יוצא נשכר מהוצאת ילדים מבתים שבהם יש אלימות? הבעלויות של המערכת המוסדית, מערך פקידי הסעד ותקציבי משרד הרווחה.
הטיפול באלימות נגד תינוקות ונגד נשים חייב להתבסס על אותן שיטות ואמצעים שנוקטים במקרים "רגילים" של אלימות; את הגברים האלימים, המתעללים בנשים ובילדים, יש להרחיק מהבית ולהושיב בכלא, כפי שנוהגים בפושעים. כל טיפול מיוחד באלימות באמצעות "אנשי מקצוע מיוחדים" ו"שיטות חקירה מיוחדות" מייצר מערך טיפול פוגעני נוסף לקורבנות האלימות. את הילדים הנפגעים יש להשאיר בביתם עם אמהותיהם, בתוך משפחותיהם המורחבות, ואילו את מוסדות הרווחה יש לסגור, ואת תקציביהם להפנות להסדרים בקהילה, לתמיכה בקורבנות ולטיפול במסגרת מוסדות החינוך המקומיים.
פרופ' אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים
לפנייה לכתב/ת 
