שחיטה לא כשרה לפרה קדושה
"שתי פרות קדושות נותרו לנו - ירושלים בירת ישראל והכור בדימונה. על ירושלים - אנחנו כבר מדברים ועסוקים בחלוקתה והנה גם הפרה השנייה עולה על המוקד". במוצאי יום העצמאות וערב יום ירושלים, אבי רט נע בין דימונה לירושלים
היה כל כך צפוי שזה יקרה. האמת, התפלאתי איך זה לא קרה עד עכשיו. עם כמות האיוולת העיוות והשנאה, היה ממש מתבקש שזה יהיה הדבר הבא.
במשך עשרות שנים שמרה ישראל על עמימות בכל הנוגע לנושאי אטום וגרעין. מאז הוקם הכור בדימונה הרבה אנשים מדברים אבל מעט אנשים יודעים. אף אחד לא יודע באמת מה יש לנו, כמה יש לנו, איפה יש לנו. אף אחד לא יודע באמת מה התוכניות ומה המדיניות, מה האפשרויות העומדות בפנינו ומהן תוכניות המגירה. וטוב שכך.
העמימות הזו יצרה במשך עשרות שנים מאזן הרתעה אסטרטגי במזרח התיכון, ואף מעבר לו. העולם ידע שלישראל יש יכולות, שלא כדאי להתעסק איתנו, שלא כדאי למתוח את החבל יותר מדי, שישראל חיה תחת הטראומה של השמדת העם היהודי בשואה, ושנשק יום הדין שלנו ערוך דרוך ומוכן ליום פקודה חלילה, שלא יבוא.
פה ושם דלפו כל מיני דברים החוצה. פה ושם הנושא עלה לכותרות. גם וענונו הוסיף את החלק שלו הן לגרימת הנזק והן למסתורין האופף את המקום.
בסופו של דבר יודע כל ישראלי וכל אדם בעולם כי מעבר להרים ולמדבר אומרות האגדות ישנו מקום, שאיש לא מורשה להתקרב אליו, ושכל מה שנעשה בו נעשה תחת מעטה של חשאיות גמורה. יש לישראל אנשים טובים, מקצוענים, אחראים ,חכמים ומסורים, וכל נושא הגרעין והאטום של מדינת ישראל מופקד בידיים טובות ונאמנות.
עשרות שנים הסטאטוס קוו הזה נשמר. העמימות הייתה טובה לכולם. טובה לנו וטובה לעולם. האפקט המדיני והפסיכולוגי שיצרה העמימות הזו שירת את כל הצדדים, כמעט. העולם המערבי לא חשש מהנשק הישראלי הזה, כי הוא ידע את מידת רצינותה ואחריותה של ישראל. ההיפך, במידה רבה לעולם המערבי היה אינטרס שבמזרח התיכון הסוער הזה, בו שולטים מנהיגים ודיקטאטורים הזויים, ומדינות נחשלות, קיצוניות, ללא כל חופש פתיחות ודמוקרטיה, במרחב שכזה טוב שיש מדינה אחת מערבית רצינית ושפויה, שיש בידה את הכלי הזה של הנשק אטומי והגרעיני.
חמישים שנה ויותר זה עבד. וכמה היה צפוי שיגיע הרגע הזה. במסגרת טירוף המערכות הכללי העובר על העולם - הן הפוליטי, הן הדתי, הן הכלכלי והן הביטחוני - כל המערכות ההגיוניות קורסות.
אירופה הכלכלית גועשת. העולם עוד לא התאושש מהשבר הכלכלי של 2008. איראן ממשיכה ללגלג, לשטות ולעשות צחוק מהעולם הניצב מולה חסר אונים, מהסס ומגמגם.
לא ברור מה הקו אותו מנסה להוביל ברק אובמה, אם יש לו בכלל קו. מומחי ביטחון רציניים בארצות הברית מביעים דעתם יותר ויותר שלארצות הברית אין בעצם מדיניות ברורה בנושא איראן והגרעין. מה שברור שאובמה, שיותר ויותר מזכיר בנאומיו את הקשר שלו לאסלאם, את השנים שבילה באינדונזיה, ונותן תוקף ומשמעות לשמו השני חוסיין, הוא בודאי לא נמנה על חובבי ציון.
כמה צפוי היה שזה יקרה. שיבוא יום, והעולם ידרוש מישראל לחשוף את כל נושא הגרעין והאטום שלה. שהעולם יבקש פיקוח ודריסת רגל גם בסוגיה הזו.
כשהכול כל כך הפוך על הפוך בעולם. כאשר נשיא איראן מוזמן לנאום שוב ושוב בניו יורק על נושאים שונים ומשונים והוא חוזר משם בשלום כדי להמשיך את מדיניות הטרוף שלו, כאשר העולם המערבי לא מצליח לגבש חזית אחידה מול האיומים האמיתיים, כאשר לסין יש את האינטרסים שלה ולרוסיה האינטרסים שלה , והאינטרסים הללו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מאלו של ישראל, לא פלא הוא שביום בהיר אחד העולם ידרוש מישראל לפתוח בפניו את שערי דימונה.
עכשיו כרגיל - יתחיל הפולמוס. בעולם ואצלנו. אלו יגידו כך ואלו יגידו כך. אלו ידברו בשם הביטחון ואלו בשם הדמוקרטיה, אלו בשם הצדק ואלו בשם החופש, אלו בשם העבר ואלו בשם העתיד.
ערב יום ירושלים, עוד נותרו לנו שתי פרות קדושות. האחת היא ירושלים בירת ישראל והשנייה היא הכור בדימונה. על ירושלים - אנחנו כבר מדברים ועסוקים בחלוקתה בצורה כזו או אחרת והנה גם הפרה השנייה עולה על המוקד.
והנה, גם הפרה הקדושה האחרונה שעוד נותרה לנו, אחרי שמיהרנו לשחוט את כולן - גם היא הולכת להישחט ולעלות עולה על מזבח הטיפשות שלנו ועל מזבח האנטישמיות ושנאת ישראל שלהם.
התהליך כבר ידוע מראש. הם יבקשו. בהתחלה נגיד לא יקום ולא יהיה. אחר כך נסכים לפיקוח קטן. ואחר כך לפיקוח גדול יותר. ואחר כך לכוח רב לאומי, ואחר כך נסכים לסגור את הכור תמורת ערבות אמריקנית, ותהיה ועידה כזו וועידה אחרת, והלחץ יגבר, וראש הממשלה יסביר שאין ברירה וחייבים למען השלום וכל הבלה בלה בלה הרגיל.
כמה זה היה צפוי. אלו הם כללי המשחק בג'ונגל. את החלשים טורפים. בחזקים לא נוגעים. אבל כשהחזקים מתחילים להתנהג כחלשים, מפסיקים להאמין בכוחם, מוסרים נשר לאויביהם, מוכנים לחלק את בירתם, מוכנים לעקור את אחיהם מביתם, ומפסיקים להאמין בזכותם על ביתם וארצם, כמה זה צפוי ומתבקש שהשלב הבא יהיה הבקשה והדרישה, בקולות שרק ילכו ויגברו - להתפרק גם מהנשק הזה, לחדול ממדיניות העמימות, לחשוף את הכול, ובמילים פשוטות, לפשוט את הצוואר, להגיש את הלחי השנייה, ולחזור לתפקיד שהעולם כל כך אוהב לראות אותנו בו - החלש,הטיפש והקורבן.
ועידת הגרעין
צילום: AP
מומלצים
