ילדים לא חוצים לבד את האינטרנט
אונס קבוצתי, חשד לרצח - הילדים של היום עושים מעשים איומים, ואחריותם כמו גם זו של הוריהם לא מוטלת בספק. אך על המדינה לספק להם כלים ללמוד וליישם הורות בעידן הנוכחי
בכל יום אנו מדוּוחים על מעשי התעללות, אונס ורצח בקרב ילדים ובני נוער. ריבוי המקרים מקשה לעקוב אחר הנעשה. הילדים האלה, לרבות אלה שמואשמים שאנסו ילדה מאז שהיתה בת 10, עשו מעשה נורא ואיום. כן, גם ההורים שלהם אחראים, ואין ספק שיש צורך שילמדו הורות. אבל גם המדינה אשמה - בכך שהיא לא מעמידה לרשותם מספיק כלים לצורך כך, ובמיוחד כדי שיבינו את המצב החדש והדור החדש שאנחנו חלק ממנו.
כל הורה באשר הוא ולא משנה מה מוצאו או מהי האידיאולוגיה שעל ברכיה התחנך, רוצה בסופו של דבר רק דבר אחד: שהילד שלו יגדל להיות מאושר. הבעיה היא שרוב ההורים לא יודעים את הדרך, הם לא יודעים איך להפכו למאושר, כי הם לא יודעים מהו חינוך דמוקרטי.
בתחילת דרכה של המדינה הגיעו ההורים עם בליל גישות חינוכיות, שדבר אחד משותף להן: הן לא הגיעו מתרבויות דמוקרטיות, אפילו לא יהודי ארה"ב שהם בסופו של דבר צאצאי יהדות אירופה. מה שהיה נכון לאבי, הורה למופת שתמיד כיבדנו את מוצא פיו ולעולם לא העזנו להתפרץ לדבריו, אינו נכון לילדים בשנות ה-2000. נהפוך הוא: אם אף אחד מארבעת ילדיי לא יביע את דעתו בשיחה איתנו או אפילו יתפרץ לדברי כדי לומר לי שהוא חושב שאני טועה, אני אדע שמשהו לא בסדר.
לעיתים קרובות כשאני שואלת הורים בקבוצות שאני מדריכה מה הם ערכי הדמוקרטיה, הם עונים: "חופש" ו"שוויון". כמעט תמיד שוכחים את העקרון הנוסף – כיבוד האחר. לא פלא איפוא שילדים משתמשים היום במשפטים שקשה מאוד להתמודד איתם, החל מצרחות, בכי ו"לא רוצה" כשהם קטנים, ועד "זבש"ך", "מגיע לי" ו"זה לא פייר" כשהם גדולים יותר. זו אינה דמוקרטיה, אלא אנרכיה.
הורה שמדבר בשקט, שמכבד את הילד שלו ומתייעץ איתו במיוחד בשלוש שנותיו הראשונות, מחנך אותו לדמוקרטיה. הוא לא רק עושה זאת – אלא גם מעניק לוד תחושת בטחון עצמי והרגשה שדעתו חשובה. הורה שיודע ללמד ילד לבצע תפקידים בהתאם לגילו – כמו לבקש ממנו להוסיף מזלג לעריכת השולחן, נותן לו תחושת מסוגלות וערך עצמי, וזוהי מהות האושר שלו.
הורה צריך גם לדבר עם הילד על מה שקורה בעולם, כולל על כל המקרים הקשים שנחשפים בתקשורת, ולשאול אותו מה הוא היה עושה במקומם של הילדים שהרביצו או אנסו, ואיך הוא היה מרגיש אם הוא היה במקום הילדים האלה. אם רק נשוחח איתם על זה, נגדיל את הסיכוי שבמשפחה שלנו זה לא יקרה.
ילד הוא רק ילד
לכך צריך להוסיף עוד מימד חשוב נוסף שקשור לדור הילדים ולעובדה שבסופו של יום הילד הוא רק ילד. הילדים של היום נחשפים לפורנוגרפיה ולאלימות בכל מקום שאליו הם פונים, לא רק באינטרנט אלא גם במקומות תמימים לכאורה, כמו בעיתונים או בפרסומות בטלוויזיה. בניגוד אלינו ההורים, הילדים לא יודעים להבחין שזו איננה מציאות. הם לא יודעים שזה רק דם ושהם רק שחקנים.יש לזכור גם שילדים רוצים להיות כמו מבוגרים. כשילדה רואה נשים מתאפרות ומתלבשות באופן מגונדר – למה שהיא לא תרצה להתאפר בעצמה? כשילד רואה מישהו מרביץ – למה שלא ינסה זאת על ילד אחר בבית הספר? ובכלל לא צריך לדמיין מה ילדים מסוגלים לעשות אם הם רואים מין בכל מקום.
הורים, התעוררו והפנימו: באותה מידה שילד עד גיל תשע או עשר לא חוצה את הכביש לבד, אסור לו גם לחצות את רשת האינטרנט לבד ואפילו לא לצפות לבד בטלוויזיה. אמנם קשה יותר להשגיח היום על הילדים כשבמשפחות רבות שני ההורים עובדים, אבל קיימים פתרונות יצירתיים למכביר. אפשר למשל להקים קבוצת הורים, כשכל פעם הורה אחר מתחייב לשמירה על הילדים, או לרשום את הילד לחוגים. במקרים קיצוניים אפשר גם לומר לילד שבלי אמא ואבא אין לו מכשיר סלולרי והוא לא צופה בטלוויזיה.
שלא יהיה ספק, הילדים היום הרבה יותר חכמים ונבונים מבעבר. כך גם ההורים. הם פשוט מבולבלים ואין להם כלים לצאת מהבלבול הזה, לכן צריך להמשיך ולפתח את הכלים האלה, לפני שתתרחש עוד טרגדיה.
שרה בר-טל, יועצת חינוכית ומגשרת להורים, אחראית על יחידת ההורות בעיריית ירושלים. ביום א' יתקיים "כנס ירושלים להורים ולאנשי מקצוע", הכניסה חופשית.
לפנייה לכתב/ת 
חשודים באונס קבוצתי. כלים למניעת בלבול
צילום: דנה קופל
מומלצים
