עין החתול

הספר הרביעי בסדרת "עם הספר - פרוזה ישראלית" הוא "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז . הספר מתאר את המעגל הסגור של הזקנה והחולי.

קנז מתאר את המראות ואת הקולות, את הקונפליקטים ואת רגעי החסד של גברים ונשים בערוב ימיהם, באמצעות סיפורה של יולנדה מוסקוביץ' - אלמנה בודדה וקשישה, אשר מתעוררת בבית חולים גריאטרי אחרי שנפלה ושברה את עצם הירך

מן הפתח הצדדי ראתה הגברת מוסקוביץ' חלקת דשא ובמרכזה עץ רם וענף מאוד ועלים גדולים לו, ירוקים כהים. שביל יצוק חצה את הגן, הפריד בין חלקת הדשא ובין משטח מרוצף באריחים מרובעים, גדולים, שפזורים עליו כיסאות ושולחנות לבנים, וסוככים בהירים מצילים עליהם. כעשרה מבקרים ישבו שם עם חוליהם והנעימו שיחה חרישית. כנראה חולים ממחלקה אלגנטית יותר, מיוחסת וסודית, אמרה בלבה, קרובים לשררה, שהגן הזה מיועד להם בלבד.

יהושע קנז (צילום: גבי מנשה)

אף לבושם של החולים פה נראה לה נאה מלבוש החולים במחלקה שלה. פני המבקרים, לבושם והתנהגותם העידו על רום מעמדם. אווירת המקום דמתה לאווירה שבגינה של בית קפה באירופה או בבית מלון מהודר בעיר של מעיינות מרפא, יותר מבבית חולים מסוג זה.

הכל דיברו בנחת ובנימוס, שקט של מנוחה וכבוד היה על הגן ועל יושביו, בלי הילדים הקטנים המתרוצצים כל הזמן במסדרון המחלקה שלה, צוחקים, צועקים, מתקוטטים ומרעישים, גם בעת מנוחת הצהריים, לא נשמעים להוריהם, נכנסים לחדרי החולים, מתקרבים אל מיטותיהם ונועצים בהם עיניים סקרניות, חורשות רע.

כדי לצאת אל הגן הזה הוצרכה הגברת מוסקוביץ׳ לעבור בפתח הצר ולעלות מדרגה אחת אל המישורת, ששביל הבטון המשופע יוצא ממנה. שיחי פרחים כתומים היו משני צדי השביל. היא ניסתה לסובב את גלגלי הכיסא, להניעם, להעלותם על המדרגה, התאמצה שוב ושוב ולא יכלה. כמעט נואשה והחליטה לוותר, וכבר אמרה להניע לאחור את הגלגלים, להיסוֹב ולשוב לאגף.

פתאום הרגישה כי מאחורי גבה מגביה מישהו את כיסא הגלגלים ומעלה אותו אט אט על המדרגה. עד שהבינה את המתרחש והספיקה להפוך את פניה, לראות מי זה, להודות על העזרה, חשה כי כיסא הגלגלים שלה, שהועלה אל השביל, נדחף מרום השיפוע כלפי מטה, נוסע במורד, תחילה לאטו ואחר כך במהירות נוראה. השביל לא נראה ארוך כלל, אבל ההידרדרות נמשכה זמן רב כל כך, שניות ארוכות להחשיד, עד שהתהפך עליה הכיסא בקצה השביל והכרתה אבדה.

אין לדעת כמה זמן היתה מוטלת כך עד ששבה אליה רוחה. היא התאמצה להדוף מעליה את כיסא הגלגלים ולא יכלה. היא צעקה לעזרה, אך לא ידעה אם קולה נשמע. שעה ארוכה עברה עד שהוסר כיסא הגלגלים מעל גבה, שתי ידיים חזקות הקימוה, הושיבוה על הכיסא והסיעוה במעלה השביל. היא פקחה את עיניה. הגן היה ריק מאדם. איש לא היה במשטח המרוצף, השולחנות הלבנים עמדו שוממים והסוככים היו מכונסים.

רק היא עוברת שם עתה והאחות שָׂטָנָה שנואת נפשה דוחפת את כיסא הגלגלים שלה וגוערת בה מאחוריה בקול הגס, השורט כמו ציפורניים בעורפה: "מה הלכת לחפש פה? היה מגיע לך שתמותי. זה לא מקום בשבילך פה, זה בשביל אנשים אחרים. עוד שבע פעמים את תחיי וגם אז לא תגיעי להנה". שנאה רבה כל כך היתה בקולה של האחות הראשית. לא היה עוד ספק בלבה של הגברת מוסקוביץ׳ כי שָׂטָנָה היא שדירדרה אותה קודם לכן אל מותה, שאך בנס ניצלה ממנו. ולא היה לה שום ספק כי תשוב ותנסה להורגה.

זמן רב עבר עד שהעלה לה זיכרונה את האירוע הזה. מאז, כבר קמה מכיסא הגלגלים והיא נעזרת בהליכון. ערב ערב, לאחר הארוחה, יושבות הגברת מוסקוביץ׳ וחברותיה על הכיסאות לאורך הקיר במסדרון הארוך, מעיפות עין בתוכנית הערבית של הטלוויזיה.

באחד הערבים סיפרה להן על ניסיונה של שטנה להתנקש בחייה באופן אכזרי כל כך. היא דיברה בלחש ועיניה סקרו בלי הרף את המסדרון, שמא תופיע שטנה, היודעת את שפתן ותשמע מה היא מספרת. החברות הגיבו בספקנות ובביטול. הגברת מוסקוביץ׳ הגנה על כבודה ולא היתה מוכנה לחזור בה מן הסיפור.

פרידה נהמה בקולה העבה כקולו של גבר: "אם זה באמת קרה לך בשבוע הראשון אחרי שהגעת הנה, למה חיכית כל החודשים האלה, למה עוד לא שמענו על זה ממך אף פעם?" אכן, הגברת מוסקוביץ׳ לא ידעה מדוע. מדוע נשכח האירוע מלבה זמן כה רב, ורק אמש, כשניעורה משנתה, עלה בזיכרונה חי וחריף כחדש? אבל היא יודעת שהוא קרה לה באמת, אינו חלום ואינו בדיה, הכל חי בזיכרונה כאילו קרה אתמול. ומדוע אינן מאמינות לה?

קלרה אמרה: "זה מתאים לסרט בטלוויזיה", וצחקה חרש.

"את חלמת את זה אולי", רעמה פרידה.

"לא, שום חלום. זה היה באמת, זה קרה במציאות. זה היה בחורף, עוד הייתי על כיסא גלגלים. זה חי אצלי כאילו קרה אתמול".

"נניח שזה באמת קרה", אמרה אַלֶגְרָה בקולה החרישי, הצרוד תמיד, "איך את יודעת שזאת היתה שטנה? הלא את אומרת בעצמך שלא הספקת להסתכל לאחור בזמן שזה קרה?"

הגברת מוסקוביץ׳ נתנה בה מבט נדהם, זועם: איך היא מעזה! מה פירוש "נניח"? האם היא שקרנית בעיניה? ממנה לא ציפתה לתגובה כזאת, שהרי אהבה אותה על שהיא "נשמה פשוטה". ממנה אין היא מוכנה לסבול דבר כזה, בייחוד לא ממנה. כפיות הטובה הנוראה הרתיחה אותה: הלא היא מפרנסת אותה. אמנם לא בכסף רב על פי המקובל בימים אלה, אבל גם היא עצמה אינה עשירה וכל קיומה על הפנסיה שלה (לפנים היתה מורה לצרפתית בבית ספר באחת השכונות הקשות בקצווי הכרך).

והרי לגבי מיעוט צרכיה של אלגרה ומצבה הדחוק, גם כמה שקלים ביום אינם סכום מבוטל, תמורת העזרה הקטנה המתבקשת ממנה, להביא משהו או להשיבו למקומו, ומה גם שממילא אלגרה הולכת לכאן ולכאן בלי מטרה. ואת

כביסת הלבנים הציעה לה אלגרה מיוזמתה, לאחר שראתה כי היא מתקשה מאוד להתכופף.

פעם אחת מצאה אותה אלגרה בחדר הרחצה, גחונה על האגן ששימש אותן לכביסה, נאנקת במכאוביה. והיא כרעה לידה, לקחה מידיה את הכבסים ובלי אומר השלימה את המלאכה. מאז היתה מכבסת דרך קבע את לבניה של הגברת מוסקוביץ׳ ובאה על שכרה: עור ידיה היבש, הנסדק, סבל מחריפותו של הסבון, והגברת מוסקוביץ׳ שילמה לה את מחירו של קרם הידיים. אלגרה השתמשה בקרם הזה בתכיפות רבה, גם לאחר כביסתה שלה, וגם סתם לעת מצוא - והגברת מוסקוביץ׳ לא העירה לה על זה מעולם. ועכשיו היא אומרת: ״נניח שזה קרה..."

"וגם אם זה היה נכון", התעקשה פרידה להוסיף ולהביע את ספקותיה, "מי נהרג מנפילה מכיסא גלגלים? לכל היותר אפשר להיפצע. אבל כל הסיפור הזה לא היה ולא נברא!"

מתוך "בדרך אל החתולים" מאת יהושע קנז. עם הספר/ ידיעות ספרים