דעה: עזבו את יונס, יש צרות אחרות בשוק
ההתמקדות בשכר הבכירים גורמת לזנוח בעיה לא פחות חמורה – ריכוזיות יתר וחוסר התחשבות במשקיעים הקטנים. כמה חברות יציבות עם תזרים מזומנים חיובי לא חילקו דיבידנד ב-5 השנים האחרונות? התוצאה מפתיעה בעוצמתה: בבורסת ת"א יותר מ-50 חברות שמסוגלות לחלק דיבידנד, אך לא עשו זאת
שכר הבכירים עלה לכותרות בשבועות האחרונים מאז פרסום הדו"חות הכספיים. נכון, העיוותים בשכר צורמים. הצעתו של פרופ' זוהר גושן, יו"ר רשות ני"ע, לאשר את שכרם של חמשת הבכירים בחברה ברוב מיוחד באסיפה הכללית בהחלט יכולה להכניס היגיון בנושא השנוי במחלוקת של תגמול הבכירים. אולם, ההתמקדות בנושא התגמול גורמת לזנוח בעיה לא פחות חמורה – ריכוזיות יתר וחוסר התחשבות במשקיעים הקטנים.
האש רוכזה מן הסתם לכיוון בעלי השכר הגבוה – חיים כצמן מגזית גלוב ואלי יונס מבנק מזרחי טפחות. כל אחד מאלה זכה לשכר של יותר מ-18.5 מיליון שקל בשנה. אפשר להתווכח האם גובה התגמול מוצדק, אך על עובדה אחת אין מחלוקת: במקביל להתעשרותם של כצמן ויונס – גם המשקיעים בחברות לא יצאו מקופחים. גזית גלוב ומזרחי-טפחות הן חברות רווחיות שנוהגות לחלק דיבידנד, ועליית מניותיהן הניבה רווח משמעותי למשקיעים במהלך השנים.
בצד אלו, קיימות עשרות חברות בבורסה של ת"א שלא סופרות את המשקיעים. ערכתי בדיקה: כמה חברות יציבות עם יתרת רווח צבורה ותזרים מזומנים חיובי לא חילקו דיבידנד בחמש שנים האחרונות? התוצאות הפתיעו בעוצמתן: יש בבורסה של ת"א יותר מ-50 חברות שמסוגלות לחלק דיבידנד, אך לא עשו זאת.
יש מאפיין אחד ברור לחברות שלא מחלקות דיבידנד: הן שכחו את מהות המושג "חברה ציבורית". בעלי השליטה בהן גייסו כסף מהציבור, אך שכחו מי השותפים שלהם בחברה. ברוב המקרים מדובר בחברות קטנות-בינוניות, לעיתים משפחתיות, בהן בעלי השליטה לוקחים בשקט בשקט, מתחת לרדאר של התקשורת, משכורות ותנאים על חשבון הציבור.
עוד מאפיין בולט בחברות האלו הוא חוסר סחירות: מאחר שבעלי השליטה והמנהלים הם הנהנים העיקריים מכספי החברה, הם לא מתאמצים לגרום למניות להיות סחירות, ולכן המניות נמצאות בבית הקברות של הבורסה – רשימת השימור או רשימת היתר. כתוצאה מכך מחירן יורד, המשקיעים מוכרים את המניות הרבה מתחת לערכן, ובעלי השליטה יכולים לקנות את החברה מהציבור בזיל הזול.
אחת הדוגמאות הבולטות מהתקופה האחרונה היא חברת אשלד, שבשליטת קבוצת אשטרום של משפחת נוסבאום. אשטרום רצתה למחוק את חברת הנדל"ן המניב אשלד לפי שווי של 101 מיליון שקל, כאשר ההון העצמי של אשלד עומד על יותר מ-200 מיליון שקל.
כוונת המחיקה עוררה את סקרנותי ושאלתי את הנהלת אשטרום על פשר הצעת הרכש. התשובה שקיבלתי הפתיעה: "המניה לא סחירה, המשקיעים מתים לצאת, אנחנו יכולים למחוק במחיר הזה ואין טעם לשלם יותר," אמר סמנכ"ל הכספים של הקבוצה. למרות שאשלד היא חברה ריווחית, היא לא חילקה בעשור האחרון דיבידנד לבעלי המניות. היא נסחרת ברשימת דלי הסחירות בבורסה, ולכן לא מושכת תשומת לב.
אשלד מדגימה את העיקרון: במקום לחלק דיבידנד ולתת ערך לבעלי המניות, אשטרום העדיפה ל"ייבש" את אשלד ולגרום לשותפיה הקטנים לרצות לצאת בכל מחיר. אשלד היא רק דוגמה. כמוה יש עוד עשרות חברות בשוק ההון, שפשוט לא מכירות בציבור כשותף. אם תשאלו אותי, אני מעדיף את יונס וכצמן.
המאמר התפרסם היום במוסף "ממון" שב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
