איך מבצעים לידה קיסרית ב-2 דקות. חוויות מהאיטי

ניסיוני השני לארגן לעצמי כוס קפה לא צלח אף הוא. סיימתי את הניתוח, הסרתי את הכפפות הכפולות בהן הונחינו להשתמש בהאיטי כאמצעי הגנה מפני מחלות מידבקות, ובראשן איידס אשר כפי שהוזהרנו השתולל במדינה כמגפת שפעת. הכפפות נטפו מים, כולי נטפתי, היה זה כמו לנתח בסאונה רטובה. כשיצאתי מהאוהל פגשתי את אבי אברג'ל, מנהל חדר הלידה שלנו, מיוזע וחיוור כסיד. שנים רבות אני מכיר אותו, ומעולם לא ראיתי אותו כך. אבי היה מן המצחיקים, ידע להפוך כל דבר לבדיחה, והצטיין בקור רוח, ללא ספק תכונה קריטית בקרב רופאים מיילדים. הוא נראה חרד עתה, ניגש אלי ואמר לי בשקט ובדרמטיות - "אני חייב פיטוצין".

התינוקת הראשונה בבית החולים הישראלי

"יש לי באוהל אישה שאם לא תקבל פיטוצין היא תמות. ירדו לה המים לפני שלושה ימים, הרחם שלה מזוהם ותשוש, אם לא תקבל פיטוצין זה יכול להיות מסוכן, היא תדמם לי אחרי הלידה ככה שכולנו נטבע. אני ממזמז לה את הפטמות כבר שעה, וכלום!"

"אני לא מבין", אמרתי, "אין פיטוצין בחדר לידה?! איך אפשר בלי פיטוצין בחדר לידה, זה א' ב' לא?"

הוא התקרב אלי עוד יותר, כמעט לוחש, ואמר לי - "אריאל, אל תרגיז אותי, אין פיטוצין, אל תשאל אותי איך, הפכתי אישית כל ארגז צר"פ (ציוד רפואי), אין כאן עוד הרבה דברים, אין. מאלתרים. עד עכשיו הצלחנו, ותאמין לי, היו לנו לידות שרואים רק בסרטים. כולן היו מתות אם לא היו מגיעות אלינו. וזהו, עכשיו חייבים".

ואכן, סיפורי הלידות של חדר הלידה בהאיטי היו דרמטיים בזה אחר זה, חלקם אף היו יכולים לשמש בקלות חומר לסרט אימה. שמה של היולדת הראשונה היה סוראיה, והיא הגיעה לחדר לידה אחרי שנמסר לאבי כי יולדת בת 25 בדרכה אלינו. בכניסה לחדר לידה הופיעו בחורה עם בעלה, וילדה. אבי הביט על בטנה השטוחה של האישה ושאל - "איפה היולדת?"

"הנה", הצביעו שניהם על הילדה.

"בת כמה היא?" שאל אבי בתדהמה.

"בת עשרים וחמש".

אבי נגע באוזנו וסימן לרופא השני - "באוזן שלי היא בת עשרים וחמש, תראה, זו ילדה, הייתי נותן לה חמש עשרה מקסימום". אבל תעודות זהות לא היו בהאיטי, והאמת, זה גם לא היה רלוונטי כעת, הילדה עמדה ללדת. היתה לסוראיה רעלת היריון קשה, מסתבר כי התופעה היתה שכיחה מאוד בקרב נשים שחורות, ובסופו של עניין היא ילדה במזל טוב את התינוקת הראשונה בבית החולים הישראלי שזכתה, איך לא, לשם 'ישראלה'.

מספיק חומרים לסרט אימה. בית החולים של צה"ל בהאיטי (צילום: רויטרס)

התאום ששרד

בעקבותיה הגיעה יולדת שבבדיקת האולטרסאונד ניתן היה להבחין בלב העוּבּרי פועם באיטיות, ומול עיניו המשתאות של הרופא הולך ונחלש עד אשר נדם. העובר מת בעודו ברחם. האווירה בחדר הלידה היתה נכאה, היה עליהם ליילד עתה ולד מת. תוך שעה ילדה האישה את התינוק, וכשנודע לה שהוא מת הגיבה כמעט באדישות, וציינה שזו לא הפעם הראשונה עבורה, ושתמיד נולדים לה תינוקות ללא רוח חיים. בהמשך בוששה השִׁליה לצאת, ובבדיקת הרחם המשלימה נדהמו הרופאים למצוא שק היריון נוסף.

'תאום!' נשמעה צעקה נרגשת בחדר הלידה, הרופא הכניס את ידו לרחם במהירות, תפס ברגלו של העובר, פקע את הקרומים ויילד את הוולד השני תוך משיכת הרגל במצג עכוז. לשמחתם של צוות חדר הלידה, ולאושרה של היולדת לא היה גבול - התאום היה חי!

מקרה נוסף לימד אף הוא את הרופאים המיילדים שלנו, שבחדר הלידה בהאיטי אין רגע דל. רגע של אלם היתה תגובתו הראשונה של המתמחה שבדק את היולדת הבאה, בשעה שמשמש את נרתיקה ומבטו מופנה בהרהור אל תקרת האוהל. כשחש דופק בחבל הטבור הצנוח הורה לאחות, "מלי מהר, זו לידה דחופה, תעזרי לי להכניס אותה לחדר ניתוח, תקראי לאבי ולרופא המרדים".

רגעים של עצב ואושר. חולים בבית החולים של צה"ל (צילום: נעם ברקן)

אבל לא היה זמן לרופא מרדים. צריך היה לבצע ניתוח קיסרי דחוף, מיידי, אחרת הוולד היה מת תוך דקות ברחם. היולדת הועברה מחדר הבדיקה לחדר הלידה בעוד ידו של הרופא המיילד לא משה מנרתיקה כל אותה עת ותמכה בראשו של העובר, וכך נמנע מצב בו ילחץ הראש על חבל הטבור ויעצור את אספקת הדם. כששכבה היולדת לקח אבי מזרק גדול, הזריק והסנין את עור בטנה של היולדת בכמויות עצומות של חומרי הרדמה מקומית. הוא ידע שזה יספיק רק להרדמת העור, שלרקמות העמוקות ולרחם זה לא יגיע, אבל צריך היה לעבוד מהר ובמקביל. ברגע זה בדיוק הגיע לחדר הלידה הרופא המרדים, חסר נשימה. הם לא בזבזו שנייה, ובעוד אבי חותך במהירות את עור בטנה, החדיר המרדים עירוי עם חומרי הרדמה כללית, וכשהגיע אבי עד לרחם, היא כבר שִׁייטה במחוזותיהם המופלאים של סמי ההרדמה. היתה זו הלידה הקיסרית הכי מהירה שאפשר לתאר, אולי שתי דקות, והתינוק שנשלף במהירות שיא מן הרחם היה בחוץ, בריא ושלם, ולשמחתו של צוות חדר הלידה לא היה גבול.

אבל כעת אבי לא שמח. הוא פנה אלי כי הייתי הכתובת הראשונה לחיפוש ציוד שחסר למישהו. אבל יותר לא היו לי רעיונות מקוריים, אפילו לא ידעתי איפה להתחיל. כשראה אבי שאין כל פתרון, לקח ג'יפ ונסע כל עוד נפשו בו לבית חולים קטן לא הרחק מן המאהל שלנו שנוהל על ידי נזירות. הן היו מבוהלות לא פחות ממנו כשפנה אליהן מתנשם בהתרגשות רבה ושאל: "יש לכן פיטוצין?"

הן הביטו בו בעיניים משתאות, לא היה להן כל מושג מה הוא רוצה. בסדר, אמר לעצמו אבי ולא איבד עשתונות, והוא ניסה את מזלו בכל מילה בין לאומית שעלתה בדעתו:

"פיטוצינה?"

הן הנידו בראשן לשלילה.

"קונטרקסיון?" (כיווץ?)

מבוכתן רק גברה עוד יותר.

"אוּטֶרינה (רחם), קונטרקסיון דה לה אוּטֶרינה!"

הן הנידו לשלילה, הבינו כבר שכנראה את הרופא המוזר הזה לא יבינו, ופנו ללכת. מוחו של אבי עבד בקדחתנות. אולי את השם הגינרי של התרופה הן

מכירות.

"אוקסיטוצין?..."

"אוקסיטוצינה!" אמרו לפתע בשמחה וזיק של הבנה ניעור בעיניהן.

"יש לכן?"

"כן, בוודאי".

הן הלכו לחדר הסמוך ושבו אליו במהירות עם אוצר בלום, ארגז מלא באמפולות של אוקסיטוצין ואמרו: "אנחנו יכולים לתת לך, אבל רק אחד".

"אחד זה מספיק", אמר אבי בשמחה, חטף מהן את הארגז כולו וברח משם כל עוד נפשו בו. 

מתוך "כשהאדמה רעדה", מאת אל"מ ד"ר אריאל בר, הוצאת ידיעות ספרים