צרות של עשירים: האיחוד האירופי במספרים

השוק האירופי המשותף קם ב-1951, כמסגרת סחר חופשי למדינות מערב אירופה, שהשתקמו ממלחמת העולם השנייה והתאחדו תחת האיום הסובייטי. חברות השוק פתחו את חומות המכס ביניהן. השוק, שנקרא בהתחלה: "איחוד הברזל והפחם", כלל רק 7 מחברותיו היום: גרמניה, צרפת, איטליה, בלגיה, הולנד ולוסקמבורג.

במשך השנים הצטרפו אליו כל מדינות מערב אירופה, פרט לשווייץ ונורבגיה. כבר בשנים הראשונות הוא תוכנן להפוך משוק כלכלי לאיחוד פוליטי, "ארצות הברית של אירופה" עם סממנים של מדינה אחת. ב-1992 קם האיחוד, המחזיק בדגל, ממשלה, פרלמנט ודרכון משותף ובעיקר - חופש תנועה לאנשים ולסחורות ממדינה למדינה. בשנת 1999 החליפו חלק מהחברות את המטבע שלהן למטבע משותף, האירו.

בשנים האחרונות הצטרפו לאיחוד גם חלק ממדינות הגוש המזרחי לשעבר במזרח אירופה. כיום הוא מתחרה עם ארה"ב על תפקיד הכלכלה הגדולה בעולם, מחזיק כוח פוליטי עצום ומספק לחצי מיליארד תושביו רווחה וזכויות אדם ואזרח שאף מדינה גדולה לא סיפקה בעבר.

האיחוד האירופי - כל המספרים 

אבל לאיחוד עדיין יש בעיה אחת: בין 27 חברותיו יש פערים גדולים ברמת החיים ובמנטליות, המקשים עליהן לתפקד כגוף אחד. בהשוואה למרבית העולם, אף מדינה באיחוד אינה ענייה ונחשלת, אך מדינות מזרח ודרום אירופה נמצאות בפיגור ביחס לצפון-מערב. התוצר לנפש בלוקסמבורג הוא הגבוה בעולם - 78 אלף דולר לשנה, לעומת 10,500 ברומניה. גרמניה נהנית מעודף מסחרי של 110 מיליארד דולר, ואילו צרפת נמצאת בגירעון מסחרי של יותר מ-40 מיליארד.

המשבר הכלכלי הגביר את הפערים. כמו שאמר המשקיע וורן באפט: "בזמן השפל, רואים מי שוחה ערום". אחרי הקמת האיחוד, נהנו ספרד, יוון, אירלנד, פורטוגל, איטליה ומזרח אירופה ממבול של השקעות מהמדינות המתועשות, שקירב את רמת חייהן למקובל במערב. אירלנד פרחה והפכה לאחת המדינות העשירות בעולם. כשהמשבר הגיע, זרם ההשקעות נקטע, מפעלים נסגרו ועברו למזרח, והאבטלה זינקה. בזמן שדנמרק, הולנד וקפריסין נהנות מאבטלה של יותר מ- 4%, הגיעה האבטלה בלטביה לשיעור מבהיל של 23% ובספרד - ל-20%.

חלק מהממשלות ניסו לעורר את השווקים לפעילות באמצעות הזרמת כספים, ושקעו בחובות: הגירעון הממשלתי של ברטניה, אירלנד ויוון עבר את הרף המסוכן של 10% מהתוצר הלאומי. ביוון נוצרה בעיה חמורה במיוחד, כיוון שהשפעת המשבר הצטרפה לחוב שכבר הצטבר במשך שנים בגלל מגזר ציבורי בזבזני ומנופל.

כדי למנוע מצב שבו המדינות העשירות יממנו את חובות המדינות העניות באופן קבוע, קבע האיחוד את "אמנת מאסטריכט", המגבילה את החוב הממשלתי בכל מדינה בגוש האירו לשיעור נמוך של -60% מהתוצר (החוב הציבורי בישראל, לשם השוואה, מגיע ל-78% מהתוצר). אלא שכיום האמנה אינה ממומשת: החוב הציבורי בצרפת, גרמניה, ופורטוגל הצטבר ליותר מ-70% מהתוצר, באיטליה -115% מהתוצר וביוון - כ-120%.

אם יוון הייתה מדינה קטנה ועצמאית, היא הייתה מתקשה לגייס כספים בשווקים הבינלאומיים. ליפן יש חוב ציבורי של 200% מהתוצר, אבל יפן אינה יוון. אלא שיוון גם אינה מדינה עצמאית: היא חלק מגוש האירו, ואם מדינות האיחוד הגדולות והעשירות, ובראשן גרמניה, לא יעזרו לה, המטבע שלהם ייפגע. אם הן יפרקו את החבילה, הוא ייפגע שבעתיים. אין להן ברירה אלא לעזור ליווון, ולכל מדינה אחרת שתיקלע למצוקה, וללחוץ עליה להתייעל ולקצץ בהוצאותיה.

הסיוע המאולץ הזה מעורר זעם עצום במדינות העשירות. הזעם הזה, והבעיות הפוליטיות שהוא מעורר, ולא בעיה כלכלית כזו או אחרת, הוא האיום האמיתי על יציבותו של האיחוד.