"את הסרט הזה ישראלים צריכים לראות"

גופה של אחלאם בת הארבע קודח מחום. גם כאבי הראש לא עוזבים אותה והיא מתקשה לישון. הגוף הקטן מכווץ מכאבים ורופא אין בכפר שבו היא מתגוררת בשטחים. כדי להגיע לבית החולים הקרוב בבית ג'אלה צריך זמן וכסף, ומשניהם אין מספיק.

הבושה מפנה מקום לכורח ואמא עאיישה, שנלחמת על חיי בתה כנגד כל הסיכויים, פונה לשכנים ומבקשת שיירתמו. בשביל לנצח את מחלת הלוקימיה שנאחזת בבתה, זה כבר מאוחר מדי. מחלות לא מתחשבות בזמן יקר שבוזבז על השגת אישורי מעבר בדרך לבית החולים, על גיוס הכסף שיאפשר התניידות וטיפול רפואי או על שכנוע הבעל שטיפול בבת חולה לא הופך אם לאישה שמזניחה את חובותיה כלפי משפחתה ומכאן לבת גירוש. המחלה דוהרת קדימה והזמן הולך ואוזל.

"איסמי אחלאם", סרטה של הבמאית הפלסטינית רימה עיסא שיוקרן בשבת במסגרת התחרות של פסטיבל דוקאביב, הוא סרט תעודה אנושי על מלחמת הישרדות במציאות חיים מעוותת שכל פן בה הוא מאבק מכלה כוחות, מייאש ומקומם. "אני יודעת שהסרט הזה לא ישנה דבר", אומרת עיסא בראיון ל-ynet. "הוא לא יפסיק את הכיבוש, הוא לא יעלים את דיכוי הנשים שקיים בחברה הפלסטינית ובכל זאת, אני בוחרת לא לשתוק".

"איסמי אחלאם". אמא ובת במלחמת הישרדות (צילום: יאיר שגיא)

עיסא מודה כי הקרנת הסרט בדוקאביב לוותה בהתלבטויות קשות. " מבחינה אידיאולוגית, האינסטינקט הוא להחרים את הפסטיבל. אבל את הסרט הזה ישראלים צריכים לראות", היא אומרת. "אתם שולחים את הילדים שלכם להילחם בנו מבלי לדעת מה יש בצד השני של המחסום. אתם מתבכיינים על מה שקרה בשואה ובאותו זמן חיים בשקט ובאידיליה פסטורלית בבתים המוגנים שלכם מול הים ושוכחים מה השארתם מאחור. מה איתנו? השאלה הזו כל הזמן מסתובבת בראש. איך אתם לא רואים?".

פמיניזם מעבר למחסום

עיסא נלחמת בכל החזיתות. אולי זו הביוגרפיה הפרטית שלה - כבת למשפחת עקורים מברעם, כאישה עצמאית לא נשואה בחברה פטריארכלית שחוקיה ברורים, כיוצרת פלסטינית שעובדת בישראל - שאינה מאפשרת לה להתנחם באסקפיזם. היא פעילה פוליטית, מתנדבת במרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית בשטחים, מסייעת בתיעוד סטטיסטי של מקרי תקיפה ואלימות במשפחה ועושה סרטים שמתבוננים פנימה אל תוך חברה שסועה ומבולבלת שכורעת תחת הנטל.

"נעשו כל כך הרבה סרטים על הכיבוש והוא עדיין ממשיך והאלימות מתגברת במקביל גם בתוך החברה הפלסטינית שמקשיחה עמדות", היא אומרת. "התחושה היא שהכל נמס מסביב והתסכול עצום. את לא נלחמת רק על מקומך בחברה כאישה אלא גם על הקיום הפיזי, הפוליטי והכלכלי באופן יומיומי. זו שרשרת שחונקת ואני מנסה להלחם בה בכל הכוח".

אחלאם. המחלה דהרה קדימה כשהזמן הלך ואזל (צילום: רימה עיסא)

את לימודי הקולנוע החלה במכללת תל חי, שם פגשה את הבמאי והתסריטאי אילן יגודה שגילה את ניצני כישרונה. "הוא זה שפתח לי את העיניים להתבוננות רחבה במציאות", אומרת עיסא. בתל חי הכירה גם את הבמאי דניאל וקסמן, שפתח לה את השער לבית הספר "סם שפיגל" בירושלים.

"המעבר לירושלים היה קשה", היא אומרת. "בעלי דירות שהבינו שאני פלסטינית, סרבו להשכיר לי דירה. בסופו של דבר גרתי בחדר במנזר נוצרי. גם הלימודים בבית הספר היו לא קלים. סם שפיגל זה מקום יוקרתי והאנשים שלומדים בו באים מרקע שונה משלי. ויש כמובן את ירושלים, שבה חייתי את הכיבוש באופן יומיומי.

"השאלות על זהות והתמודדויות מול חברה שאני מעלה בסרטים שלי ליוו אותי גם שם, אם זה בחיים מחוץ לבית הספר כשאת נכנסת לקנות ספר והמוכרת מסרבת למכור לך כי את דוברת ערבית ואם זה בכיתה, כשאת הפלסטינית היחידה, כולם מסביבך דוברי עברית ואת צריכה לכתוב תסריטים ולהתבטא בשפה שאינה שפתך. כשיצאתי לשטח נמשכתי לסיפורים אישיים והבנתי שמה שמעניין אותי לעשות זה קולנוע עם שכבה פוליטית מאחוריו".

אל הסיפור של אחלאם ואמה, היא הגיעה במקרה. במחסום קלנדיה שמוביל לרמאללה עמדה אישה עם ילד חולה. כשהחיילים במחסום סרבו להעביר אותה, עיסא התערבה. החיילים טענו לדבריה שהאישה מוגדרת כסיכון בטחוני.

"היא לא הבינה מה הם אומרים. היא חזרה שוב ושוב על כך שהילד במצב קשה וביקשה שיתנו לה לקחת אותו לבית החולים. הם התעקשו. החוקים משתנים במחסום מדי יום. יום אחד מותר להעביר חולים ברכב ולמחרת אסור. בעלי תעודת זהות ירוקה לא יכולים לעבור את המחסום ברכב ואם אתה מלווה חולה, תיאלץ לעשות את זה ברגל", אומרת עיסא. "הסיפור הזה גרם לי לחשוב מה קורה לכל הילדים האלה שזקוקים לטיפול רפואי? למה הם לא מטופלים בשטחים? איך הם מתגברים על כל הקשיים?"

בעקבות עבודת תחקיר הגיעה עיסא לבית החולים בבית ג'אלה, שם פגשה אמהות וילדים רבים ובהם את גיבורות סרטה. "לילדים שמאושפזים בבית החולים בבית ג'אלה אין דברים בסיסיים שישכיחו מהם את הכאב", היא אומרת. "גם ברמת התרופות יש כאלה שמקבלים רק חצי מהכמות שהם זקוקים לה".

עיסא בסמינר גרינהאוס. הפרויקט החליף כיוון

בגרסתו הראשונה אמור היה הסרט לעקוב אחרי מספר ילדים בבתי חולים בשטחים. בשלב פיתוח התסריט במסגרת פרויקט "גרינהאוס" של האיחוד האירופי שאליו התקבלה עיסא, הוחלט לשנות כיוון. "הסרט עבר פאזה בסדנאות בירדן ובאיסטנבול", אומרת סיגל יהודה, מפיקת פרויקט גרינהאוס שליוותה את תהליך היצירה. "אחרי תהליך ארוך, התקבלה ההחלטה להתמקד בכוחות המרכזיים שמניעים את העלילה - עאיישה ובתה. ראינו בתסריט פוטנציאל גדול אבל היה חשוב לנו למצוא דרך שתהפוך אותו לסרט קולנוע".

עוצמה נשית-פלסטינית

שיתוף הפעולה בין עיסא למפיקה קאלה לוין החל גם הוא בגרינהאוס. "אחרי שמספר ילדים שליווינו מתו, החלטנו להתמקד בסיפור של עאיישה ואחלאם", אומרת לוין. "פגשנו אישה עם בעל מכה שלא מבין למה היא מזניחה את ילדיה הבריאים ומאיים עליה בגירושים. אישה שצריכה להתמודד עם אטימות של רופאים ומערכות לקשיים שלה.

"ברמה הבסיסית ביותר אף אחד לא הסביר לה מה זה אומר לוקמיה וכאישה שאינה יודעת קרוא וכתוב היא היתה צריכה לעבור את כל הדרך הזו לבד. בחכמתה היא למדה על המחלה בעצמה ובעזרת מעגל הנשים שהכירה בבית החולים, שהוא מרכז של כוח נשי מחזק בסיטואציה קשה. הנשים האלה נאבקות על חיי הילדים שלהן כמו לביאות. ראיתי פתאום התמודדויות שלא הכרתי".

כמו מה למשל?

"כדי לקבל טיפול בישראל המשפחה צריכה לגייס 100 אלף דולר כערבות. משפחות פלסטיניות מהשטחים שאין להן אמצעים, לא יעמדו בזה. אחיה של עאיישה היה שאהיד ולכן לא אפשרו לה לצאת עם אחלאם לטיפולים בישראל. זו סיטואציה בלתי נסבלת, בעיקר כשההתמודדות עם המחלה גם כך איומה. לא ידעתי שבגלל שהם תושבי השטחים הם חייבים לעבור את המחסום ברגל. לא ברור איך בבית החולים לא קשובים לקושי שיש בלהביא את כל המשפחה להיבדק להתאמת מח עצם ומה המשמעות של ההליך".

גם צילום הסרט ועריכתו היו מסע לא פשוט. צוות הצילום ובראשו יאיר שגיא לא יכול היה ללון באזורי השליטה הפלסטינים, מה שאילץ את ההפקה לבזבז זמן בדרכים. "זה מצריך תחקיר מדויק וקפדני", אומרת לוין. "סידרנו לצוות תעודות עיתונאי כדי שיוכלו להיכנס לשטחים באופן חלק יחסית. אחרי ניסיון כושל לשכור חדרים באכסניה באזור, החלטנו לוותר ולהלין אותם בירושלים".

למה חשוב היה לך לעשות את הסרט הזה?

"כי היום זה הם ומחר זה אנחנו. רוב הסרטים שאני מפיקה קשורים לכאב פרטי שלי כאישה וכמישהי שגדלה בבית עני בארגנטינה. היתה לי הפריבילגיה להיוולד לאב יהודי, מה שאפשר לי לחיות בישראל בזכות ה-DNA. זו תעודת הזיהוי שלי אבל יש אחרים שקשה להם. צריך לספר את הסיפור הזה, שמלמד על ההיררכיה הכפולה של הדיכוי ואסור בשום אופן להשאיר אותו בשוליים".

במקביל להקרנה בסינמטק תל אביב מתכוונת עיסא לקיים הקרנה גם ברמאללה ולאפשר לקהל הפלסטיני להתבונן במראה. "כפלסטינית אני מבקשת להפנות את המצלמה אל החברה שאליה אני שייכת", היא אומרת. "להזיז לרגע

את המאבק בכיבוש הישראלי, שנדמה לפעמים שכל דיון פלסטיני מתחיל ונגמר בו, ולהביט עמוק לתוך הסיאוב, האטימות והדיכוי הפנימי בחברה שלי, שמאבק ההישרדות היומיומי בו היא נתונה לא מותיר לחלשים שבה סיכוי".

תקריני את הסרט בדוקאביב, אבל מה עם הקהל שעליו הוא מדבר? בשביל לחזק נשים צריך לא רק לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ.

"אבל הכביסה המלוכלכת שלנו בחוץ. מצב הנשים בחברה הפלסטינית הוא זוועה. החברה שלנו לא נותנת מקום לנשים למרות שאנחנו כבר יוצאות לעבודה ויש לנו עוצמה מסוימת. אנחנו חיות בחברה פטריארכלית שבה הגבר הוא שמחליט עליך. אם מכים אותך, זו אשמתך. אם אונסים אותך, זו אשמתך. גם אם רע לך, זו אשמתך. אנחנו מנסות לשנות וזה מה שרציתי להראות גם בסרט - אף אחד לא יעצור אותנו".