שתף קטע נבחר

 

הברווז החרדי

כיצד הישראלי, שלא חשוד בתמימות, מקבל לפתע טיעונים על ה"פרזיטיות" החרדית ללא כל בדיקה מינימלית של העובדות? אליעזר היון, בוגר מערכת החינוך החרדית (כולל מתמטיקה ואנגלית), סבור שמדובר ב"ברווז עיתונאי" לא מבוסס ומזמין אתכם לפגוש את שכניו בקריית ספר

לזה נדמה כבר התרגלנו. מדי כמה חודשים בוחר איש תקשורת תורן את הזמן ואת הפלטפורמה ופותח במונולוג צדקני על סחטנותם, בורותם, ונצלנותם של החרדים הפרזיטים. הטקסט מעורר סערה זוטא, מאמרי מערכת חרדיים מפולפלים צצים למחרת, ח"כ משה גפני עולה לשידור וזועם על העיוות הנורא, ולאחר זמן לא רב הפרשה נרגעת. אלא שכעת, כך נדמה, עולה הנרטיב מדרגה: בשבועות האחרונים, חברו, כאילו על פי תכנון מוקדם, אנשי תקשורת ואישי ציבור למתקפה בעלת קונספט אחיד: החרדים לא עובדים. אנחנו החילונים מפרנסים אותם, "מצב זה לא יוכל להימשך לאורך זמן".

 

אלמונים בתחום, כמו רון חולדאי, גודי שלום, תומר זלצר, מאיר שלו גילו לפתע את קו הרגרסיה החרדי וככלכלנים מנוסים החליטו להזהיר את העם מפני המיתון שבפתח. גם אריאנה מלמד כאן ב-ynet בחרה להתמודד עם הבעיה והאשימה את הבוחר החילוני באזלת ידן של ממשלות ישראל שנאלצו להיכנע ל'סחטנות החרדית' כדבריה.

 

בצד הטיעונים הרבים - אם נצליח להתעלם לפי שעה מההצעה של גבי גזית לסגור את החרדים בגטאות - אפשר למצא גם פתרונות יצירתיים - שבאים כך נדמה, ממקום של כנות וכאב: יש המציעים לכונן משטר נשיאותי, בו הפרלמנט שולט על התקציבים, וזכות הצבעת 'אי אמון' מבוטלת, אחרים מבקשים לשלול את התקציבים הממשלתיים מתלמודי התורה הפרטיים, ויש שפשוט קוראים, או 'מתחננים' לחרדים כי יואילו בטובם ללמוד מעט לימודים פרודוקטיביים כמו אנגלית, חשבון ומדעים...

 

ואל מול כל ההמולה, והתאוצה הפתאומית המזכירה בעוצמתה את המטאטא של גתה בשולייית הקוסם, עומד החרדי הרגיל, הקלאסי, והשפוי ומנסה לברר עם עצמו מה יותר סוריאליסטי: העובדה שהחילונים מתקוטטים עם החרדים על השליטה בשפה זרה בעוד במוסדות הלימוד הכלליים מורים ומורות מוכים, יש נערים ונערות שנאנסים ונרצחים, ותופעת הסמים פושה בכל פינה או על הטיעונים וההיגדים הטעונים בכל כך הרבה בדותות, חצאי אמיתות, ואמירות דמגוגיות שאין בינם לבין המציאות מאום?

 

מי לא למד אלגברה ואנגלית?

בתחילת השבוע הדהים חולדאי את כולם כש"חשף" שבמוסדות החינוך החרדיים לא לומדים את מקצועות הליבה. מאחר שאני וחברי, כולם, למדנו בבתי ספר חרדיי של החינוך העצמאי, בהם נמסרו שיעורים מסודרים וקבועים באנגלית (אותה לימד מורה שגם לימד בתיכון הממלכתי הסמוך) אלגברה (ממורה בוגר אוניברסיטה שבעברו היה עובד הכור בדימונה), לשון, מולדת, גיאוגרפיה, גוף האדם, וכו' קצת קשה לתפוס איך אמירות של איש ציבור בכיר כמו ראש עיריית תל אביב משייטים להם בשקט סביב המיינסטרים הישראלי שלא בודק כלל מהו והאם יש 'מקור עיתונאי' לסקופ של חולדאי או שמדובר שוב במה שמכונה בטרימינולוגיה העיתונאית: "ברווז עיתונאי".

 

כיצד הישראלי, שלא חשוד בתמימות קיצונית מקבל טיעונים ללא כל בדיקה מינימלית של העובדות? מדוע לא יכנסו לאחד התלמודי תורה, בבני ברק למשל וידגמו נתונים מקרוב? לאן נעלמו שיטות המחקר הקפדניות המהוות את הבסיס האמפירי והיחידי למדעים כולם?

 

ודוגמא נוספת: המתודה של 'החרדים הבורים' ממשיכה ופונה אל העלמים הנשואים המכונים: 'האברכים הסחטנים' שמלבד לעיסת העוגה הציבורית אינם עוסקים בכל פעילות יצרנית. ההתראות והאזהרות של 'המומחים' כי החילוני הישראלי לא יוכל 'להחזיק' ברבות השנים את הצעיר החרדי, נופלים מסתבר על אזניים קשובות שלא מהינות, או מסוגלות, להטיל ספק אל מול התחזית העגומה.

 

מאחר שאני, למרבה ההפתעה, מתגורר ביישוב האולטרה-אורתודקסי – קרית ספר, אני מעז לכפור מעט באקסיומה הזו שכה מושרשת.

בבנין בו אני מתגורר למשל, גרות עשר משפחות. שלושים אחוז מתוכם מוגדרים כ'אברכי כולל' המקבלים תמיכה ממשלתית (730 שקל). היתר, מתוכם שלשה סטודנטים, עובדים לפרנסתם משלמים מסים, ומממנים את ארועי התרבות והמצעדים של האזרח רון חולדאי לצורך הענין. נשותיהם של אברכי הכולל אגב, מועסקות במשרות מלאות וגם הן מממנות את הפעילות התרבותית של הגברת ציפי לבני למשל. הדוגמא של הבנין ב'קרית ספר' היא פרדיגמה של מדגם מייצג בעיר חרדית הומוגנית. בערים 'פתוחות' יותר, כמו ירושלים ופתח תקווה התופעה רק רחבה יותר.

 

השאלה שנותרה איפה היא תהיה פסיכו–חברתית: איך מיעוט אנשים כל כך קטן מצליח לשכנע ישראליים רבים כל כך. הנשיא לינקולן אמר פעם: "אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, אפשר לשקר לכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן". לאור המציאות המתהוית בשבועות האחרונים אפשר, בצער, לפקפק מעט באמירה הזו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אליעזר היון
ברחובות שלנו. מי לא לומד?
צילום: ירון ברנר
מומלצים