שושה אהבה אותו, אבל כסף אהבה עוד יותר
כבר היו לקרוזו כמה שסירבו ללכת איתו אל הרב קרוזו, אחי אביו המנוח, רק בגלל שלא ראו כיצד הגבר בעל המשכורת המצומקת מבית הדפוס, שנעלמה גם היא בתוך זמן קצר, יצליח לשאת את משקלו של שק החלומות והפנטזיות שלהן. סיפור לתחילת שבוע
"ממילא אי אפשר לסמוך יותר על כלום, גם לא על העבודה", אמר האיש, שהרבה ללבוש חליפות צבעוניות ולהפגין טעם לא רע בלבוש, בעת ובעונה אחת. "הדפוס הזה מייצר לי רק הוצאות. בגילי, הגיע הזמן לשמור על מה שעוד נשאר, לפני שגם זה לא יהיה".
אצל קרוזו נחתה באותו יום ההבנה הברורה שכדי לשרוד בעולם החדש, המתרסק, הוא צריך בעצמו לסגור את כל הברזים של הכסף. זה מה שהוא החליט לעשות. הוא ישב במשך שלושה ימים ושלושה לילות ולמד כל מה שאפשר ללמוד על חיים ללא כסף. הוא היה נחוש לשמור על מעט האושר שבו זכה בשנים האחרונות, ובעיקר מאז פגש את הבחורה בעלת החיוך הא-סימטרי.
"המערב תמיד מכר לנו שקרים", נזכר ליאון בעברו כבן למשפחה של קומוניסטים שהגיעו לארץ מברדיצ'ב בשנות ה-20 המאוחרות של המאה שעברה. "עכשיו השקרים מתחילים לצוף. הקפיטליזם הולך להקיא את עצמו למוות. תישאר רק הסולידריות של המרוששים".
הוא בעיקר רצה לחיות את החיים הפשוטים שלו, הקלים
קרוזו לא היה אחד שקל לעניין אותו באידיאולוגיות. לא כאלה ולא אחרות. הוא בעיקר רצה לחיות את החיים הפשוטים שלו, הקלים. אלה שפה ושם הצליח ללכוד בתוכם מגמות משתנות של אושר.
במקרה של קרוזו האושר, בכל צורה שלו, היה כרוך בשם שושה. אותה בחורה שפגש במקרה ליד בית אל-על כששניהם בסך הכל חיכו שהאיש הקטן שגר ברמזור יתחיל ללכת.
האיש הקטן נתקע, כמו במעשה שטן, וקרוזו הבין שמשהו לא בסדר, כי המכוניות כבר חלפו על פניהם מכל כיוון, במשך מספר מחזורים רצופים. הוא אמר לשושה שצריך לחצות.
שושה הינהנה, אבל לא היתה בטוחה מספיק מתי אפשר לרדת מהמדרכה אל הכביש. הצומת היה זר לה, והיא ביקשה במבטה את עזרתו של קרוזו. קרוזו, שהכיר טוב יותר את המקום (ולמעשה נולד לא רחוק משם, על שפת הים, במקרה המתועד היחידי של לידה שהתרחשה בתוך סוכת מציל), חיכה עד שהתנועה של המכוניות מצפון לדרום ולהיפך תיעצר, ורגע לפני שהמכוניות ממזרח, מאחוריהם, עמדו להיכנס לצומת. הוא תפס בידה של שושה ומשך אותה איתו, ושניהם רצו לצד השני של הכביש, אל המדרכה.
שושה הודתה לו על האבירות, כי יש מספיק גברים בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט שהיו מתחמקים או דואגים לעצמם, ובטח ובטח שרובם לא היו מרחיקים לכת עד כדי הושטת היד לגברת כדי להבטיח את שלומה. היא חשבה להודות לו וביקשה לדעת את שמו של האיש הזה - אביר הצומת המרומזר - אבל היססה אם יהיה זה מנומס לשאול. היא עוד היתה צריכה לגלות שלא היה מדובר באחד הגברים בעיר. עוד אחד מהם. זה היה קרוזו האמיתי.
שבועיים לאחר ההיכרות הראשונית, שם, ליד פסי מעבר החצייה, תחת השמש, מול החנות שהציעה בגדים במשקל, זאת הסמוכה לחנות עודפי הנקניקים, בקירבת הסופר של הרווקים והרווקות, היא כבר גילתה שאהבה אותו. אבל הסתבר לה שלא פחות ממה שאהבה אותו, המשיכה והתעצמה אהבתה האורגינלית לכסף.
בתוך ימים התגלעו המחלוקות ביניהם. ככל שקרוזו ניסה לשכנע אותה שהם יכולים לעשות דברים ביחד ואולי להיות חברים ומי יודע מה אחר כך, היא ניסתה לשכנע אותו שמאז שהיא זוכרת את עצמה היא יודעת שיום אחד תמצא את הנסיך שלה, ושעם כל הסיפורים שלו, של קרוזו, על המצב הקשה ועל חוסר התוחלת ברדיפה אחרי העושר, היא חוששת שתשקע בדיכאון שממנו לא תדע איך לצאת.
"אתה גורם לי אושר וצובע אותי בעצבות", אמרה ליד שלט של אין-חצייה.
אלה היו מלים מכאיבות, כמובן, ומאוד ישירות. כבר היו לקרוזו כמה שסירבו ללכת איתו אל הרב קרוזו, אחי אביו המנוח, רק בגלל שלא ראו כיצד הגבר בעל המשכורת המצומקת מבית הדפוס, זאת שהיתה עתידה להימחק גם היא בתוך זמן קצר, יצליח לשאת את משקלו של שק החלומות והפנטזיות שלהן.
הסיבה שקרוזו פרץ בבכי בבית קפה שמגיש רק ארוחות בוקר במשך כל היממה לא היתה שושה עצמה, עם החיוך הא-סימטרי, המיוחד, והעיניים הגדולות שבהן מצא הרבה מאוד סוגים של אמפתיה ויופי. הסיבה היתה ששושה הזכירה לו את כל הבנות כולן, אלה שמהן נאלץ להיפרד בטרם עת.
קרוזו עמד בביתו בשעת ערב קודרת אבל יפה וביקש לשאול את עצמו אם הוא יכול לעשות דבר מה כדי לשנות את גורלו, אל מול ההידרדרות המהירה של השווקים בעולם. הוא כבר ניחש שאלה יבואו לגבות גם ממנו את המחיר ואולי יהפכו אותו מרושש יותר משהוא כבר. הוא חישב זאת כך שמעתה והלאה יצטרך לעשות הכל לבדו ולא להוציא כסף שממילא לא ייכנס לכיסיו.
"המערב הפרוע זה לא רק קולנוע. בקרוב זאת תהיה התפאורה של הסרט שבו יבקשו מכולנו לשחק", שמע בדמיונו את ליאון אומר, כשאחת החליפות שלו נושקת לרצפה, מכסה על נעליים יקרות, לבנות.
קרוזו פתח את המקרר והביט לתוכו. הוא הריץ בראשו את האופן שבו מכינים גבינה ויוגורט לבד. זה פשוט, הוא ניסה לשכנע את עצמו. כל מה שאני צריך זה להביא את החלב למצב של כמעט רתיחה ואז לקרר אותו עד שיהיה חמים. אני מוסיף כפית אחת של יוגורט טרי ומערבב יחד עם החלב. אני שומר את התערובת בתוך תרמוס במשך שש שעות... לא יותר משמונה... והחלב כולו הופך ליוגורט.
הוא לימד את עצמו כיצד לתפור (כולל תפר נסתר, לכל מקרה שיהיה), איך להוריד ב-50 אחוז את צריכת החשמל, איך להתקשר בטלפון מבלי לשלם לחברת הטלפונים. איך לשטוף את הריצפה בעזרת סודה לשתייה ומים. איך לנצל את המים של הכיור באמבטיה לטובת השימוש בשירותים.
קרוזו הגיע אל המקום שבו מתהווה ייאוש נפשי
ההתחלה, כמו כל התחלה, היתה מעייפת. קרוזו הגיע אל המקום שבו מתהווה ייאוש נפשי. אבל הוא המשיך בשלו, בעיקר כי היה קרוזו. עם הזמן, שבוע אחרי שבוע, הפכו הדברים קלים יותר, טבעיים יותר, וקרוזו גילה שהוא מצליח במשימות שנטל על עצמו. הוא הפך לאחד שעושה הכל לבד.
הוא תפר לעצמו מצעים חדשים מבד שהשיג בחינם תמורת שמירה על חנות בדים. הוא מילא בכל שבוע בקבוקים של יוגורט טרי תוצרת בית. הוא ייצר במו ידיו אבקת כביסה שהוכיחה את עצמה כריחנית ויעילה מאוד. הוא גילה איך להכין מרק מלכים משאריות של ירקות שליקט בסוף היום, בשוק.
באחד הימים של אמצע הקיץ התקשר ליאון ואמר שהוא פותח שוב. שהחיים שלו משעממים מדי בלי הסדר יום הישן והטוב. הוא גם מילמל משהו על זה שאתה יכול להוציא את הפועל מהקפיטליזם אבל לא יכול להוציא את הקפיטליזם מהפועל ושהעבודה המטורפת היא חיינו. הוא קרא לקרוזו - העובד המצטיין שלו, היחיד - לחזור, וקרוזו לא היסס. גם לו חסרה השיגרה המפרכת של העבודה אצל ליאון. גם לו חסרו ריחות הצבע והנייר. הוא התייצב בבוקר המחרת בפתח בית הדפוס והמתין לליאון עד שיבוא ויפתח את העסק, מחדש.
הכל חזר בתוך יום להיות כשהיה. רק קרוזו השתנה, בינתיים. הוא כבר הפך לקרוזו שעושה הכל לבדו. מבחינתו זאת היתה, בסך הכל, התפתחות טבעית, מתבקשת, לנסות ולהכין לעצמו גם חברה, בצלמו. מישהי שתדע לגעת בו במקומות הנכונים. להיכנס אל חדרי נפשו המתפוררים, המהדהדים מחוסר כל.
הוא ניגש למלאכה: בכל יום אחרי שחזר מבית הדפוס עבד על הפרויקט החדש שלו, אשה התפורה למידותיו. כדי לא לבזבז זמן וחומרים הוא החליט להכין אותה, את האשה החדשה שלו, משאריות של אקסיות ושל חברות לרגע. מובן שהוא בחר רק את המוצלחות שבהן.
להסיר ממנה, מהאחת שתתקבל, כל תכונה של חמדנות
זה פשוט, הוא שב ואמר לעצמו, כמו שאמר אז כשגילה את כוחו לעשות הכל במו ידיו. כל מה שצריך זה לסכם את סך הדברים הטובים שהיו בהן, להוסיף מעט מהתכונות הפחות מוצלחות, אבל רק מעט, לשם האותנטיות, ובסופו של דבר להסיר ממנה, מהאחת שתתקבל, כל תכונה של חמדנות. היא צריכה להיות אחת שחושבת כמוני.
לקח לו זמן לקרוזו. הרבה זמן. אבל חודשיים ושבוע אחרי שהתחיל, נדמה היה שהפרויקט שלו עומד לקרום עור וגידים. האשה הזאת, ההיא, החדשה, כבר עמדה בחדר, והעיניים שלה היו גדולות ומלאות מבע כמו העיניים של שושה, האשה האחרונה שכמעט הפכה להיות החברה שלו. הוא החליט לקרוא גם לזאת החדשה שושה, וביום שעמד הפרויקט להבשיל הִרבה למלמל את השמות קרוזו ושושה.
כששושה החלה לנשום, בחדרו, ההתרגשות היתה ניכרת. לא רק אצל קרוזו. קרוזו היה אדיב כתמיד ונעים הליכות ושאל את שושה אם הוא יכול לעשות משהו בשבילה. שושה הביטה אל העיר דרך החלון הגדול שבחדרו של קרוזו והיססה. היא עוד לא הכירה אותו מספיק כדי לדעת מה לבקש. היא הושיטה את ידה אל קרוזו ונהנתה מאוד, כמוהו, מהמגע החם, האנושי והמחבק של כף יד אחת.
אחר כך הם ישבו זה ליד זה כדי לדבר. על החיים. היה זה אחד מאותם ערבים מאושרים של סוף ימי האידיאולוגיה האחת, המוכרת, ותחילתה של תקופה חדשה, לא מוכרת, הססנית, ומלאת הבטחות.
בינתיים, לקרוזו היה את כל הזמן.
הוא התכוון לנצל כל רגע.
לפנייה לכתב/ת 
