כבר לא מהגרת

השנה: 1942. כוחות צבא הוורמאכט הגרמני בהנהגתו של הגנרל רומל פולשים לצפון אפריקה. פלישה מתוכננת לפלשתינה המנדטורית, כך מאמינים היהודים היושבים בארץ, היא רק עניין של זמן. התנועה הציונית על כל פלגיה מתגייסת למימוש חזון הריבונות הלאומית היהודית ומנגד מתעצבת ומתארגנת התנועה הלאומית הערבית. כשהצבא הבריטי מכין עצמו לנסיגה, המתח בין יהודים לערבים גובר.

על הרקע ההיסטורי הסוער הזה מתרחש מחזהו החדש של הלל מיטלפונקט, "המסילה לדמשק", שמציג בימים אלה על במת תיאטרון הבימה. גיבורת המחזה, שרה, היא מזכירה במשרדו של עורך דין ערבי מצליח, אוטופיסטית שמאמינה בקוסמופוליטיות ובדו קיום בין יהודים לערבים, ומתמודדת עם מציאות חיים שבה היומיום המדמם מפשיט אנשים מאידיאלים גדולים בשם ההישרדות.

"המסילה לדמשק". תפקיד ראשון במחזה ישראלי (צילום: ז'רר אלון) 

20 שנה לאחר שעלתה לישראל והפכה לאחת השחקניות המוערכות בארץ, יבגניה דודינה, משחקת לראשונה במחזה ישראלי מקורי. זו גם הפעם הראשונה שתפקיד נכתב במיוחד עבורה. "לא ידעתי כלום על התקופה הזו בהיסטוריה", אומרת דודינה, "20 שנה אני בארץ ולא התפניתי ללמוד על האצ"ל וההגנה. עשיתי את 'מדיאה', 'שלוש אחיות', 'אנה קרנינה', הייתי עסוקה בדברים אחרים.

"כשנפגשתי עם הלל בפעם הראשונה הוא אמר לי: 'אין מחזה. יש סיפור', וכשנכנסנו לתוכו פשוט התרגשתי. בניגוד לקרנינה שחיה ברוסיה בתקופה שלמדתי עליה ובחברה שמוכרת לי, כאן מדובר במחזה שגיבוריו מונעים מאידיאולוגיות גדולות. זו תקופה סוערת ומבולבלת ששינתה גורלות והפכה את שרה, הדמות שאני משחקת, למריונטה ולקורבן של הזמנים בהם היא חיה. היה לי ברור שאצטרך עבודת הכנה משמעותית".

תפקיד שנכתב במיוחד עבורה

התפקיד, גם אם דודינה אינה מודה בכך, נכתב עבורה. גם בשל כך עבודת ההכנה על התפקיד היתה שונה. "בהתחלה הכרחתי את עצמי לפתוח ספרי היסטוריה", היא אומרת, "מעולם לא אהבתי ללמוד באופן מסודר. הייתי הכי גרועה בכיתה והראשונה לבקש הפסקה ולא לחזור ממנה. פה זה היה אחרת. מהר מאוד נשאבתי פנימה לתוך התקופה המרתקת הזו.

"את שרה הייתי צריכה לחפש" (צילום: יוסי צבקר)  

"תוך כדי כך הבנתי ששום דבר בעצם לא ממש השתנה. כלומר הבריטים אינם, הזמנים השתנו וכך גם הדמויות, השמות והתפאורה, אבל זו המעטפת בלבד. בפנים המילוי אותו דבר. גם היום אנחנו מדברים על קוסמופוליטיות ודו קיום. גם היום יש צעירים שמדברים על כפר גלובאלי ואז מתהפכים ב-180 מעלות, מובלים על ידי החיים".

מה משך אותך למחזה?

"האתגר. זה חדש בשבילי מכל הבחינות. שרה היא אישה שמחלקת פמפלטים ברחובות. זה אופי שהייתי צריכה לחפש ולמצוא בתוכי. יש לה מבט מסוים על החיים, שפת גוף מסוימת, טון דיבור מסוים. היא פייטרית ואני לא. זה אתגר ללכת רחוק מעצמך בשביל דמות. אני לא מקבלת את הנוסחה שאומרת: 'פשוט תהיי את'. זה שטויות, חייב להיות מרחק בינך לבין הדמות, גם כשהיא קרובה אליך".

"זה תלוי. אני רוצה לחשוב שיש לי דמיון מפותח מספיק ושאני לא צריכה להיגרר לסיטואציות דומות כדי להבין את הדמות. מספיק לי לקרוא את הטקסט. עם שרה זה ממש לא בעיה להזדהות. היא דמות נטולת רחמים עצמיים, אישה קשה שרגילה לא לספור את עצמה. את האהבה הגדולה שהיתה לה לגבר מתקן עולם דרסו אידיאולוגיות גדולות ומאז היא מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר.

"החיים עשו בה את שלהם: היא התבגרה והתקשתה, הפכה לאישה פרקטית שלא טוחנת אלא ממשיכה הלאה. היא מעדיפה להתכחש לכאב ולהשאיר את העבר מאחור כדי להמשיך. היא בוחרת להסתכל על הטוב כי קל יותר לברוח מעצמך מאשר לחיות עם האמת. גם בשביל זה יש תיאטרון".

"את שלב הקליטה וההסתגלות, עברתי. אני כבר לא מהגרת" (צילום: דנה קופל)

את הדמות היא בנתה בעזרתו של הבמאי אילן רונן בצעדים קטנים. "היה לי חשוב מאוד להבין כל מילה. אפשר גם אחרת, אבל איכשהו אתה תמיד רואה בעיניו של השחקן כשהוא לא מבין מה הוא אומר. הידע שצברתי במהלך החזרות, עזר לי להביא לבמה הרבה ניואנסים. זה משחרר ומעשיר את התפקיד", היא אומרת.

זו הפעם השנייה שדודינה עובדת עם רונן. הקשר ביניהם החל בהצגה "אנה קרנינה", תפקיד שלהגדרתה אי אפשר לסרב לו. מערכת היחסים הטובה שנוצרה בין הבמאי לבינה תרמה לתוצאה. "תהליך היצירה הוא מאוד אינטימי", אומרת דודינה, "זה דורש הרבה קירבה ואמון. לוקח זמן להכיר בנאדם, להתקרב ובעיקר לסמוך עליו. בעיקר במחזה שמתרחש בעולם שאני לא כל כך מכירה. עם אילן ידעתי שיהיה בסדר, שאני יכולה לסמוך על הטעם שלו וללכת אחריו, עכשיו אנחנו מבינים אחד את השני גם בלי מילים".

"הלל בדרך כלל מביים את המחזות שלו והפעם הוא שיחרר. היה מדהים לראות איך אנשים ויתרו פה על האגו כדי ללדת את ההצגה הזו באהבה. הלל היה שותף מלא בעבודה ונכח בכל החזרות. ברוב המחזות ששיחקתי בהן המחזאי לא היה בין החיים. אני מודה שזה יתרון גדול שהמחזאי חי ואפשר להיעזר בו ולחסוך זמן יקר בשאלות למה התכוון המשורר. ניצלתי את זה בענק".

"בין השורות". העבודה בטלוויזיה חידדה לי את האינטואיציות

למצוא בית בתיאטרון

"קשה לי לומר. שתי ההצגות הראשונות שבהן שיחקתי בתיאטרון הבימה היו חומרים של איבסן וטולסטוי. לכאורה לחלוטין מחוץ לאקטואליה, אבל למעשה אקטואליה מוחלטת. חיי הנפש של האדם שבהם עוסק התיאטרון תמיד יהיו רלבנטיים. גם במחזה הזה המרכז הוא קודם כל הדרמה האנושית. בשביל אקטואליה נטו יש טלוויזיה ועיתונים. התיאטרון עוסק בדבר האמיתי וזה בני אדם".

יש קשר בין הגירה לתפישה קוסמופוליטית שלא מכירה בגבולות?

"זו שאלה טובה. במחזה, מה שמתחיל כתפישה רומנטית של קוסמופוליטיות ואמונה בעולם נטול גבולות, הופך בסופו של דבר להבנה שמאחורי האידיאלים הגדולים. מתברר כי גם שרה היא בעצם 'אחת מהשבט', 'אחת משלנו', היא כמו כולם וזו הדרמה".

זה עצוב. למעשה המחזה אומר שכולנו פיונים במשחק הכוחות הגדול

"אף אחד לא רוצה להגיע למקום של אובדן תקווה. כמו שאומרים אצלנו: 'התקווה מתה אחרונה'. אבל החיים מלמדים בדרך הקשה שלא הכל אפשרי. זה תהליך התפכחות שעובר גם על גיבורת המחזה".

איך את מתייחסת לביקורת? את רואה בה כלי עבודה או שאולי בכלל מתעלמת ממנה?

"אנחנו עירומים מול הביקורת, אבל אני משתדלת לזכור שמדובר בדעה סובייקטיבית. ברור שביקורת טובה מחזקת וביקורת רעה מחלישה. אני חושבת שכשאתה בטוח באמת שלך - ביקורות רעות עוברות ליד האוזן. הבעיה היא כשיש ספק אז קל יותר להיעלב".

היה קשה פתאום לחזור לרוסית

"לא יותר ממה שהיה לי. תיאבון לדברים טובים תמיד יש".

"לא מבחינה הגיונית אולי, אבל בפנים תמיד יש את חוסר הביטחון הזה שמערער. אני לא מכירה אמן אמיתי אחד שאין לו סימני שאלה. מי שבטוח בעצמו הוא טווס מטופש. יהירות סוגרת בפניך את היכולת להתפתח. פחד וצורך להוכיח את עצמך זה כוח מניע. אני אוהבת את הספק, את סימני השאלה ואת הרעד בברכיים. אני מאוד מקווה שההתרגשות הזו לא תעבור לי".