הילד מוחרם? נערו את המורה

הכתבה החשובה על חרם תלמידים בבתי הספר שפורסמה ב-ynet, הזכירה לנו שוב עד כמה נוטה משרד החינוך להתעלם מבעיות חינוכיות בסיסיות לגמרי, שהטיפול בהן הוא פשוט למדי. אפשר בהחלט לחסל את התופעה מראשיתה בכמה תקנות בית-ספריות פשוטות.

הבעיה מתחילה כמובן בעצם היחס הנפוץ של משרד החינוך והצוות הבית ספרי אל החרם כאל תופעת טבע חברתית המתרחשת בגיל מסוים (לרוב תחילתה בכיתות ג'-ד') – שתחלוף מעצמה. ההתייחסות הזאת נוחה למורים גם משום שהמחרימים הם בדרך כלל ילדים מקובלים שלפעמים גם יש להם הורים תקיפים בוועד, וממילא המורים העסוקים במילוי טפסים אינסופי מחוץ לשעות ההוראה אינם פנויים דיים להקשיב למצוקת התלמיד המוחרם. יש הרבה מורים משובחים ומסורים במערכת החינוך, אבל העובדה שהמערכת ממשיכה זה שנים להשאיר פצועים בשטח גם בתחום זה, מוכיחה שהכאב והנזק הנפשי של המוחרמים עדיין לא הופנמו.

לאחרונה אמנם הונפקה במשרד החינוך איזו תקנה האוסרת חרם ומאפשרת השעייה של המחרים - אבל המרחק הגדול שבין תקנה כתובה לבין מאבק חזיתי ותקיף של סגל ההוראה בתופעה, הוא קריטי מבחינת הילדים המוחרמים, שנדחפים אל צרתם הפרטית בידי ילדים אחרים שמתרגלים עליהם את כוחם הקבוצתי בדרך המרושעת הנפוצה.

ההשתגעות של אותה אם שהיכתה לפני כחודשיים בקת אקדח תלמידות מכיתה ו' שהחרימו את בתה, היא אמנם מקרה קיצוני וחמור במיוחד (האם נשלחה להסתכלות פסיכיאטרית) אבל התפוצצויות מסוגים שונים עלולות בהחלט לקרות כשהמוסד החינוכי עצמו מזניח את הבעיה. אותה אם, כפי שדווח, התלוננה כמה פעמים בפני המורות וההנהלה לפני שלקחה את האקדח לידיים.

בכתבה האחרונה על החרם מסופר על אב שפעל אחרת והגיע עד מנכ"ל משרד החינוך, שמשון שושני, אלא שאפילו הוא, מתברר, לא הושיע: "עד שלא יצרתי קשר עם מנכ"ל משרד החינוך כלום לא זז. לא מעניין אותם. הוא הנחה את בית הספר לאפשר לבן שלי שיחה פעם בשבוע עם היועצת על מה שמפריע לו. לגבי החרם, אין להם פתרון, אין תוכנית".

אתם מבינים? ילדים מחרימים את הבן, ובמקום לטפל במחרימים שולחים את הבן ליועצת. במקרים קשים אחרים, עוד פתרון רע ואופייני הוא להעביר את הילד המוחרם לבית ספר אחר. כלומר, שום פעולה חינוכית אמיתית לא ננקטת כדי לטפל בהתנהגות הרעה של המחרימים עצמם, כדי להוציא אותם מרעתם וכדי להגן על הזקוקים להגנה.

הזדמנות לדיון בשאלות מוסריות

הסגל הבית ספרי בהחלט ישקיע, נאמר, בפלקטים צבעוניים של פרויקט שנתי כלשהו נגד אלימות, אבל מהחרם המתרחש מתחת לאפו הוא לרוב יתעלם, למרות הפגיעות הנפשיות החמורות שהוא גורם – וזה קורה יום יום ברוב בתי הספר בארץ – למרות שזוהי גם הזדמנות להחכים באמת את הילדים בשאלות מוסריות מהמדרגה הראשונה, הנוגעות לאיסור על התעללות, לאיסור על שימוש בכוח, לגינוי רוע לב, לכיבוד השונה, לשיוויון וכו' (גם את המילים האלה תמצאו על פלקטים מנוילנים בכיתות).

כשלימדתי לאחרונה תקופה קצרה בכיתה ד', פנתה גם אלי כמה פעמים אמא מיואשת שבנה הוחרם: היא סיפרה בין השאר איך תלמיד שהעז לבקר אותו בביתו (היא הזמינה אותו לפיצה בניסיון לשבור את הבידוד) זכה לאיומים מצד המחרימים, ואיך בנה נעשה רזה מאוד כי סירב לאכול בבית הספר. מה שהספקתי לעשות בתקופה הקצרה ההיא היה לחשוף בכיתה את החרם שנשמר בסוד: דיברתי על חומרתו ועל כיעורו, אסרתי להמשיך בו, דיברתי עם הילדים שהנהיגו אותו ועדכנתי את המנהלת. העברתי את הנושא גם למורה המצוין שהחליף אותי, שבין השאר הורה לילדים המחרימים לשחק בהפסקות עם התלמיד המוחרם – ולאחר כמה התחמקויות הדבר נעשה. החרם, ככל שעודכנתי אז, הלך והתפוגג. כל כך פשוט.

מעבר לפעולות מעין אלה, ולמקרה שהתגובה המתונה והמסבירה לא תעזור, נדרשת תקנה ברורה, המאפשרת להעביר את ראשי קבוצת המחרימים לכיתות אחרות. הם, ולא התלמיד המוחרם. ודי באזהרה אפקטיבית מעין זו כדי להפסיק כל חרם. אחרי ככלות הכל, מדובר בסך הכל בילדים. לא כל כך קשה לשכנע אותם שעדיף להיות טובים ולא רעים.

ברגע שצוותי ההנהלה וההוראה בכל בתי הספר יתייחסו אל החרם (כולל כזה המאורגן באינטרנט, "מחוץ לבית הספר" כביכול) כאל אקט תוקפני במיוחד הדורש טיפול מיידי ונחרץ – התופעה תחוסל מראשיתה. משרד החינוך חייב לדבר בנושא בקול ברור ומעשי. 

דורון קורן, מורה לתנ"ך