הומופוביה בבית המשפט

סירובו של השופט מרכוס מבית המשפט לענייני משפחה לאשר בדיקת רקמות להוכחת אבהות של גבר הומו שהוליד ילדים באמצעות פונדקאית, בנימוק ש"אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק" (כפי שדווח הבוקר בעיתונות), מלמד על כך שעדיין למרבה הצער לא בוערו ממערכת המשפט כל הדעות הקדומות. שופט מכהן במדינה יהודית ודמוקרטית סבור שהומואים הם בחזקת סוטים ופושעים פליליים, אלא אם יוכח אחרת (רצח סידרתי היא האשמה חדשה, פדופיליה ומשכב בהמה הן ההאשמות הנפוצות בדרך כלל).

לא קשה לדמיין איך היינו מגיבים אילו למשל המצב היה הפוך, ובית המשפט לענייני משפחה במדינה אחרת היה מסרב לבדיקה שכזו בנימוק שהאב יהודי והמדינה צריכה לבדוק קודם אם הוא לא הוליד את בניו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח או כדי למכור אותם לכל המרבה במחיר.

סימון אוכלוסיה שלמה בתווית של רוצחים סדרתיים ופדופילים רק בשל נטייתם המינית של חבריה היא מעשה חמור ומטריד, אך בנוסף: חושף סתירה פנימית בסיסית בנוגע לרצון להבטיח את טובת הילד. שהרי אם אנחנו חוששים מכך שרוצחים סדרתיים ופדופילים יולידו לעצמם ילדים כדי לרצוח אותם וכדי לאנוס אותם, מדוע שלא נבדוק את כלל אזרחי ואזרחיות המדינה? הרי פדופילים רבים מנצלים מינית דווקא את בני המין הנגדי, כלומר הם סטרייטים. גם בקרב הרוצחים, הרוב הם הטרוסקסואלים.

בעיה נוספת עליה העיד השופט נובעת ממבנה מערכת בתי המשפט וממיקומם של בתי המשפט לענייני משפחה בהיררכיה. בתי המשפט הישראלים כפופים לעקרון התקדים המחייב. אחת המטרות החשובות שעומדות ביסודו, היא קידום הוודאות המשפטית והצדק: אם במקרה קודם בעל נתונים דומים בית המשפט הגיע לתוצאה מסויימת, כולנו נחוש שהפסיקה שרירותית אם בית המשפט יסטה לפתע מהכלל שהוא עצמו יצר בלי שום הצדקה.

לפי הדיווחים, בתי משפט לענייני משפחה נהגו עד היום לאשר בקשות מן הסוג שהשופט מרכוס דחה, ולכן, לכאורה, לא הייתה סיבה שגם בקשה זו לא תאושר. אלא שהתקדים המחייב לא חל כשמדובר באותה ערכאה. רק פסיקותיו של בית המשפט העליון יכולות לשמש תקדים מחייב, ושופט מבית המשפט לענייני משפחה לא כפוף לפסיקתו של שופט אחר מבית המשפט לענייני משפחה.

כך יוצא שהגשת בקשה לבית המשפט משולה להימור: אם הדיון ייקבע בפני שופט שאוהד את עמדתי, אצליח, ואם לא – אכשל. אין וודאות משפטית, וגם כתוצאה מכך אין צדק, משום שמקרים זהים מקבלים טיפול שונה, בהתאם לשופט שבפניו הם מובאים ולהשקפת עולמו.

הומואים הם רוצחים סדרתיים?

עורכי דין העוסקים בדיני משפחה מתריעים שנים על בעיה זו, המאפשרת בין היתר החלטות כמו זו של השופט מרכוס וכמו של השופט גרמן, שדחה ב-2008 את בקשתו של גבר לקבל צו הגנה נגד בן זוגו לשעבר לפי החוק למניעת אלימות במשפחה. השופט מוכן היה להפקיר את המבקש לאלימות שהפעיל נגדו בן זוגו, רק משום שהיה הומוסקסואל. הוא אף הגדיל וקבע בפסק דינו ש"יש משמעות להיותם של יחסים הומוסקסואלים עומדים בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיותם עומדים בסתירה לערכיה של מדינת ישראל 'כמדינה יהודית'", ושכח את ה"דמוקרטית" ואת ההכרה ההולכת וגוברת בשוויון זכויות על בסיס נטייה מינית, כולל פסיקתו של בית המשפט העליון משנת 2006 שחייבה את משרד הפנים לרשום נישואין חד-מיניים שנערכו בחו"ל.

הדאגה לכשירות ההורים ולטובת הילדים נכונה ורצויה כמובן. אבל העירוב בינה ובין דעות קדומות מסוכן לא רק להורים, אלא גם לילדים; לפי הדיווחים בעיתונות, מלחמתו של השופט מרכוס בהומוסקסואליות נעשית על-גבם של תינוקות שכבר נולדו, וכתוצאה מפסיקתו הם חסרי מעמד חוקי ונטולי ביטוח רפואי. הכוונה לדאוג לטובת הילדים מביסה את עצמה אם כן, וזאת בגלל ההומופוביה, הרואה בגברים הומואים פושעים פליליים בפוטנציה.

בית המשפט המחוזי שהחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, לא הזכיר בפסק-דינו את התבטאויותיו האומללות של השופט מרכוס ולא הסתייג מהן, ולא ברור כיצד בית המשפט לענייני משפחה יכול לשנות את החלטתו, כשעמדתו העקרונית בגנות הורות הומוסקסואלית היא כה מוצקה.

עצוב שדווקא מבתי המשפט יוצא מסר שכזה, המתייג כל-כך בקלות את כל ההומואים כפושעים (לא סתם רוצחים, אלא סדרתיים!), וזאת פחות משנה לאחר המתקפה הרצחנית בבר-נוער בתל-אביב על ילדים ובני נוער הומואים ולסביות, אך ורק בגלל נטייתם המינית. במדינה יהודית ודמוקרטית ניתן היה לצפות שמערכת המשפט תעמוד בראש המאבק לביעור דעות קדומות והסתה, ולא תאמצן ואולי אף תתרום להנצחתן.

ד"ר צבי טריגר מלמד דיני משפחה ודיני חוזים בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי של המכללה למינהל