הכיבוש משחית

קחו מצב היפותטי שבו מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי וליברפול לא יוכלו להשתתף בליגת האלופות בעוד שלוש שנים. אוקיי, מילא ליברפול. הרי לפי היכולת שהיא מגלה העונה אין לה מקום בצ'מפיונס בכל מקרה. אבל יונייטד וצ'לסי? ובכן, כמו שזה נראה כרגע, בהחלט יש מצב.

העניין הוא כזה: מאז שכוכב העבר הצרפתי מישל פלאטיני נבחר לנשיאות אופ"א, הוא לא הסתיר את כוונתו להחזיר את השפיות הכלכלית לכדורגל האירופי - גם אם באנגליה ראו בתחילה את כוונתו של זולל הצפרדעים כקונספירציה, כניסיון להרוס את הליגה האנגלית, שהשתלטה בשנים האחרונות על ליגת האלופות.

הכסף הגדול שהושקע בצ'לסי, מנצ'סטר יונייטד, ליברפול וארסנל הביא לכך שמתוך ארבע הקבוצות שהגיעו לחצי הגמר בעונה שעברה, שלוש היו אנגליות. בחמש העונות האחרונות היתה לפחות קבוצה אנגלית אחת בגמר, ולפני שנתיים היו שתיים, כשיונייטד ניצחה בפנדלים את צ'לסי של אברם גרנט.

רק כדי להבין עד כמה דרמטי הסיפור הזה, שימו לב לנתון הבא: בחמש השנים שקדמו להשתלטות האנגלית, אף קבוצה מהפרמייר-ליג לא הגיעה לגמר ליגת האלופות - וב-19 השנים שלפניה השתחלה לגמר רק קבוצה אחת עם שחקנים שאוהבים תה ולוקים בהיגיינת פה.

העונה השתנו הדברים. לחצי הגמר לא העפילה אף קבוצה אנגלית, אם כי ההערכה היא שמדובר בצירוף מקרים. נכון לעכשיו עוד לא קרה שום דבר משמעותי בציר הכסף: הפרמייר-ליג היא ליגת הכדורגל העשירה בעולם, ההכנסה הממוצעת של כל קבוצה בה היא כ־120 מיליון אירו בשנה, והפער מיתר הליגות האירופיות הוא עצום.

ממוצע ההכנסות לקבוצה בבונדסליגה הגרמנית, למשל, הוא 77 מיליון אירו בשנה - והיא נמצאת במקום השני במדד העושר. ספרד, איטליה, צרפת וכל יתר הליגות נמצאות הרחק מאחור. והבעיה הגדולה טמונה בכך שאנגליה מובילה בפער עוד יותר גדול בליגת החובות.

סך כל חובות הליגה האנגלית הבכירה לבנקים מגיע לסכום המטורף והמופרך של 3.85 מיליארד אירו. הנתון הזה חשוף היום בגלל יוזמה של פלאטיני, שערך סקר מקיף על מצבם הכלכלי של כל מועדוני הכדורגל המקצועניים באירופה בשנת 2008 - כלומר עוד לפני המשבר הגדול בכלכלה העולמית. מדובר בעבודת נמלים שבחנה את מצבן הפיננסי של 654 קבוצות אירופיות ומצאה לא פחות מקטסטרופות, כשהגדולה והסבוכה שבהן מתרחשת כאמור במועדוני הליגה האנגלית.

אוהדי ליברפול לא מסתירים את 'אהבתם' להיקס וג'ילט (גטי אימג'ס)

המספרים ממש מבהילים. למרות שההכנסות בכדורגל האירופי רק הולכות וצומחות, 47 אחוז מהמועדונים ביבשת עדיין רשמו גירעונות בסיום 2008. סך ההפסדים של הכדורגל האירופי הסתכם אז ב־578 מיליון אירו, והפרמייר-ליג לבדה היתה אחראית ל־56 אחוז מהסכום. איך קרה דבר כזה? האמת, די בקלות.

ימי פומפי האחרונים

כדורגל הוא הספורט הפופולרי בתבל, וזה בטח לא חדש. אבל בעשור האחרון הפך מה שהיה בעבר הספורט של מעמד הפועלים לבידור כמעט אריסטוקרטי, לפחות במדינות מסוימות. כדי לצפות היום במשחק צמרת בליגה האנגלית והספרדית או בצ'מפיונס צריך הון קטן, מה שלא מונע מהאיצטדיונים להיות מלאים באוהדים החדשים - אלה שהוצאה של 40 או 60 או 200 אירו לכרטיס היא מבחינתם נו ביגי.

המצב הקיצוני ביותר שורר בממלכה המאוחדת, וזה קשור בין השאר למבנה הבעלות על המועדונים האנגליים. בזמן שבספרד נמצאים שני המועדונים הגדולים והעשירים, ריאל מדריד וברצלונה, בבעלות האוהדים - שמצידם בוחרים בכל ארבע שנים נשיא חדש, שהוא בשום פנים ואופן לא הבעלים - הבעלות באנגליה היא פרטית לחלוטין. במשך עשרות שנים היו הבעלים אוהדים בעלי ממון, שהעבירו את הנכס מאב לבן; ככה היתה משפחת אדוארדס הבעלים של מנצ'סטר יונייטד, ומשפחת היל־ווד של ארסנל. ואז, ב־2003, הכל השתנה.

בשנה ההיא התייצב בלונדון מילארדר רוסי בשם רומן אברמוביץ'. הוא רכש את צ'לסי, השקיע בה מאות מיליוני ליש"ט והפך אותה מעוד מועדון כדורגל לקבוצה הטובה באנגליה ולאחת הטובות באירופה. באופן רשמי לא היה אברמוביץ' הבעלים הזר הראשון בכדורגל האנגלי - מוחמד אל־פאייד המצרי הקדים אותו כשקנה את פולהאם - אבל איפה זה ואיפה ההוא. אל־פאייד הוא הבעלים של חנות היוקרה הרודס, שחי בלונדון כבר כמה עשרות שנים ומרגיש שם לגמרי בבית. אברמוביץ' לעומתו הגיע כזר מוחלט, והניח את אבן הפינה לזרים שבאו אחריו.

אחרי האוליגרך באו אמריקאים, כמו משפחת גלייזר במנצ'סטר יונייטד, רנדי לרנר באסטון וילה, ג'ילט והיקס בליברפול; הגיעו בעלים מזרח תיכוניים, כמו שייח מנסור במנצ'סטר סיטי; וכמובן שצצו גם יהודי התפוצות, כמו סשה גאידמאק בפורטסמות'.

ובעוד שאברמוביץ' ומנסור השקיעו סכומי עתק בקבוצות שלהם כדי להביא אותן לצמרת, ורכשו שחקנים ומאמנים מהיקרים בשוק, הבעלים של יונייטד וליברפול עבדו אחרת. הם לא הביאו כסף מהבית, אלא לקחו הלוואות מטורפות כדי לרכוש את המועדונים, שמאז ועד אלוהים יודע מתי יהיו משועבדים לבנקים. זאת שיטה צינית ומכוערת שפוגעת קודם כל באוהדי הקבוצות: אלה הפכו למי שמסבסדים את תשלומי הריבית למיליארדרים, שמעולם לא היו אוהדים אמיתיים.

היום מתברר שמתוך ה־559 מיליון פאונד שהשקיעה משפחת גלייזר ברכישת מותג הכדורגל היוקרתי ביותר באנגליה ואולי בעולם כולו, 275 מיליון הגיעו כהלוואות מקרנות שגבו כמובן ריבית משמעותית. מה שמשמעותי עוד יותר הוא שכדי לממן את כל זה העלו הגלייזרים את מחירי הכרטיסים באולד טראפורד מאז שנת 2005 ב־63 אחוזים.

בעונה שעברה היו ליונייטד הכנסות אדירות - 278 מיליון פאונד, אבל גם זה לא הספיק כדי לכסות על ההוצאות, כולל החזרי החובות והריביות. עכשיו אולי אפשר להבין למה היא הסכימה למכור את כריסטיאנו רונאלדו לריאל מדריד: 81 מיליון הליש"ט ששילמה ריאל תמורת הכוכב הפורטוגלי הם שאיזנו את התקציב.

ובכל זאת, כשמסכמים את חמש השנים שעברו מאז שהגלייזרים קנו את המועדון, ההשתלטות הלא עוינת הזאת עלתה למועדון סכום בלתי נתפס של 464 מיליון ליש"ט.

ניק טאוול, יו"ר איגוד אוהדי מנצ'סטר יונייטד, אומר ש"זאת תמונה מזעזעת. זרם מהמועדון הרבה מאוד כסף שהיה יכול לאפשר שמירה על מחירי כרטיסים סבירים וחיזוק של הקבוצה. אבל הכסף הזה יצא אך ורק כדי לממן את החזקת המועדון על ידי משפחת גלייזר".

ובכל זאת, בשנים הראשונות היה נדמה שהשיטה העקומה הזאת עושה רק טוב לכדורגל האנגלי. לראיה, יונייטד וצ'לסי עשו חיל בליגה ובאירופה. גם האוהדים שכחו מהסיפור; הם הרי רוצים לראות הצלחות, לא משנה איך ולמה. רק קומץ מנצ'סטראים החליטו שהם לא מעוניינים להיות חלק מהביזנס של משפחת גלייזר האמריקאית, והתחילו להקים את המועדון מחדש תחת השם פ.צ. יונייטד. העונה החלו במחאה כנגד הגלייזרים עם צבעיו המקוריים של המועדון, צהוב־ירוק (היוזמה שלהם זוכה להתייחסות תקשורתית רבה, אבל בינתיים מדובר בקוריוז. הקבוצה משחקת היום להנאתה בליגה החובבנית).

תמרור האזהרה הראשון הגיע דווקא מדרום אנגליה, מקבוצה קטנה בשם פורטסמות'. כשאלכסנדר גאידמק רכש את פומפי, רבים וטובים סברו שהכסף לא היה שלו אלא של אביו ארקדי, הבעלים הגאה של בית"ר ירושלים. את האוהדים לא עניינו הסיפורים על אבא של סשה: הכסף זרם, שחקני הרכש הגיעו בזה אחר זה, ולפני שנתיים זכתה הקבוצה בגביע האנגלי. אבל אז התחילו הצרות. גאידמק ג'וניור החליט לנטוש את הספינה ולדרוש את כספו בחזרה, וכמה מפתיע שזה קרה במקביל לנפילת האימפריה הישראלית של אבאל'ה ארקדי.

פתאום התברר שפורטסמות' שקועה בחובות של עשרות מיליוני ליש"ט, וצריך לזכור שבניגוד לקבוצות־על כמו יונייטד וצ'לסי - שנהנות מהכנסות עצומות ממכירת כרטיסים ומרצ'נדייז ומהשתתפות בליגת האלופות - פומפי הוא מועדון קטן עם הכנסות זעומות. הנפילה היתה מהירה וכואבת. המועדון בקושי הצליח לתפקד, השחקנים לא קיבלו שכר, ופורטסמות' הוכרזה כפושטת רגל. הנסים שעשה איתה העונה אברם גרנט בגביע הם בבחינת כוסות רוח ללפחות חצי מת.

הגרמני הטוב

אחרי שפורטסמות' נענשה בהפחתת תשע נקודות וירדה לליגת המשנה, התברר שהבור שאליו נפלה עמוק בהרבה ממה שחשבו בהתחלה. בדו"ח מפורט שפורסם באחרונה, ושמעיד על הניהול השערורייתי של המועדון בשנים האחרונות, התברר כי המועדון האומלל חייב 119 מיליון ליש"ט לנושים - סכום שקשה להאמין שיוכל אי פעם להחזיר. זה כולל חובות של 38.2 מיליון לבעלים הקודמים (גאידמק וסולימן אל פאחים), 17.1 מיליון למס הכנסה ולביטוח הלאומי, תשעה מיליון ל־15 סוכני שחקנים - ואם להיות קטנוניים, אז גם 313.31 ליש"ט לחלבן ו־87.50 לחנות הפרחים.

העובדה שמועדון בליגת הכדורגל העשירה בעולם הגיע למצב של פשיטת רגל הוכיחה לכולם עד כמה המצב חמור. עד כמה הניהול שערורייתי וכושל. עד כמה ההשתוללות הכספית היתה חסרת רסן. וגם, אולי לא נעים להודות, עד כמה צודק נשיא אופ"א פלאטיני.

שני שלטים שמצביעים על מצבה העגום של פורטסמות' (רויטרס)

אחרי שהסתיימה העבודה של ועדת הבדיקה הכריז הנשיא פלאטיני שהחגיגה נגמרה: החל בעונת 2013/14 יצטרכו מועדוני הכדורגל להוכיח שהם מאוזנים כלכלית כדי לקבל אישור להשתתף בליגת האלופות ובליגה האירופית. ולא, כספים שיוזרמו מחשבון הבנק הפרטי של הבעלים לא ייכללו בחשבון הזה. שייח מנסור שפך לא פחות מ־400 מיליון ליש"ט כדי שסיטי שלו תעפיל לצ'מפיונס, אבל ייתכן שלמרות המיקום הנוכחי הטוב בטבלה, על פי התקנות החדשות היא פשוט לא תשחק שם בעוד שלוש שנים.

נכון שרבים מפקפקים בתקפות הדד-ליין הזה, ואיש לא יופתע אם המועד יזוז שנה או שנתיים קדימה, אבל מה שחשוב כאן זו המדיניות החדשה. בו בזמן נשאלת השאלה איך בדיוק תצליח אופ"א לוודא שכל המאזנים שיוגשו לה יהיו מדויקים; סביר מאוד להניח שרואי החשבון ועורכי הדין של הקבוצות הגדולות כבר ימצאו את הפרצות בתקנות החדשות, ויאתרו דרכים עוקפות להשתתף במפעלים האירופיים.

כבר עכשיו מנסים לשנות קצת את רוע הגזרה. איגוד המועדונים האירופי, שבראשו עומד נשיא באיירן מינכן קארל היינץ רומיניגה, אפילו הצליח להשיג כמה הקלות. למשל, מועדונים שמסתמכים על שוגר דדי בסגנון רומן אברמוביץ' יקבלו ארכה להסדיר את העניינים הפיננסיים שלהם. בשלוש השנים הראשונות יהיה מותר להם לרשום הפסדים עד 45 מיליון אירו, בתנאי שהבעלים יכסו את הבורות במלואם - ובשלוש השנים עד 2015 יהיה מותר להם לרשום הפסדים בסך 30 מיליון אירו. כדי להבין איפה הקבוצות עומדות כרגע, נזכיר רק שאת העונה שעברה סיימה צ'לסי עם הפסדים של 44 מיליון ליש"ט, ומנצ'סטר סיטי עם מינוס 92 מיליון. כן, בשנה אחת.

על פי שיטת פלאטיני, מועדונים שאין להם בעלים עם ברז פתוח יוכלו להגיע להפסדים של חמישה מיליון אירו בלבד בשלוש שנים. רומיניגה מצידו מעוניין להאריך את התקופה הנ"ל לחמש שנים, אבל איך שלא יהיה, מועדון שלא יצליח לעמוד בסטנדרטים שיאושרו לא יוכל להשתתף בטורנירים האירופיים.

ושוב חייבים לשאול, איך המצב הידרדר עד כדי כך? הרי לא סביר שהבעיה נעוצה רק בהיקף ההכנסות של מועדון כזה או אחר. הסקר של אופ"א גילה את הצד השני של המטבע השחוק הזה, ואת מה שכולם בעצם כבר ידעו: החובות הכבדים של הקבוצות נובעים בעיקר משכר השחקנים המופרז. ועכשיו מתכוונים לשרש גם את זה. לפי התקנות החדשות, סעיף השכר הכולל לא יעלה על 70 אחוז מסך הכנסות המועדון. נשמע הגיוני, לא? אז לשם דוגמה, מנצ'סטר סיטי שילמה בעונה שעברה יותר מ־100 אחוז מההכנסות לשחקנים. כדי לסבר את העין, רק רוביניו הרוויח שמונה מיליון פאונד לפני שחזר לברזיל.

אם תשאלו את פלאטיני, מודל הליגה האופטימלי הוא דווקא גרמני. הבונדסליגה היא הליגה הידידותית ביותר לאוהדי הכדורגל, שנהנים ממחירי הכרטיסים הנמוכים ביותר במערב אירופה וממספר הצופים הגבוה ביותר. ברור שהיו גם שם משברים לאורך הדרך, אבל לגרמנים יש הצלחות מוכחות בהתמודדות איתם.

קחו למשל את המקרה של בורוסיה דורטמונד, שהיתה אלופת אירופה ב־1997: מאז היא עברה משבר כלכלי קשה, אחרי שהנפקת מניות המועדון בבורסה נגמרה בבכי גדול. אלא שבמקום להגדיל את החובות ולעזאזל הכל, הקבוצה התאוששה ובנתה את עצמה מחדש. בעיקר בזכות האוהדים שלה.

דורטמונד, אם ידעתם או לא, היא הקבוצה עם ממוצע הקהל הגבוה ביותר בעולם כולו. לא ברצלונה, לא ריאל מדריד ולא יונייטד: במשחקים הביתיים שלה סופרת דורטמונד ממוצע של 77,510 צופים. והמחיר הממוצע לכרטיס? 15 אירו בלבד.

זה לא עסק

כריסטיאן סייפרט, מנכ"ל הבונדסליגה, סיפר לא מזמן בראיון ל"אובזרבר" שההצלחה הניהולית של הליגה הגרמנית נובעת בראש ובראשונה מכך שהיא שמה את האוהד בראש הפירמידה. "המועדונים חושבים קודם כל על האוהדים", אמר סייפרט. "הם יודעים שרק בזכותם התעשייה הזאת קיימת. לכן המועדונים לא עושקים את האוהדים, ומציעים כרטיסים זולים. זאת גם הסיבה לכך שההכנסות ממכירת כרטיסים של קבוצות הבונדסליגה נופלות ב־350 מיליון אירו מאלה של הקבוצות באנגליה". ושלא יהיה ספק: לסייפרט אין שום סיבה להתלונן.

בגרמניה לא מדובר רק במחירי כרטיסים שווים לכל נפש חולת כדורגל. הקבוצות בליגה גם מגבילות את מספר כרטיסי המנוי, כדי לאפשר למה שיותר אנשים שאינם אוהדים מושבעים להשתתף בחוויה, וככה מגדילים את ציבור אוהבי המשחק בכלל האוכלוסייה. בנוסף לזה ומסיבה דומה, בכל משחק שמורה לקבוצה האורחת הזכות לקבל עד עשרה אחוזים מכלל הכרטיסים.

הגישה הזאת הביאה לכך שהליגה הגרמנית היא הנצפית ביותר ביבשת, עם 41,904 צופים למשחק בעונה שעברה. זה לעומת ממוצע של 35,592 באנגליה, 28,478 בספרד, 25,304 באיטליה ו־21,034 בצרפת. ועם זה באה קופה לא רעה בכלל: בשנה שעברה עמדו כל ההכנסות של 18 קבוצות הבונדסליגה על 1.7 מיליארד אירו, והרווחים על 30 מיליון. 11 קבוצות סגרו את העונה ברווח, שבע בגירעון. לשם השוואה, בסיום עונת 2007/08 בליגה האנגלית היו 17 מ־18 הקבוצות שקועות בחובות, ורק אסטון וילה רשמה רווחיות. עכשיו אפשר להבין למה המודל העסקי הגרמני עומד לנגד עיניו של פלאטיני: הוא שפוי, הוא רווחי, הוא בריא.

באיירן מינכן, המועדון העשיר ביותר בגרמניה ואחד מחמשת העשירים באירופה, יכול להרשות לעצמו לרכוש שחקנים יקרים כמו אריין רובן ופרנק ריברי. וזה בדיוק העניין: הוא יכול להרשות לעצמו. הוא לא נכנס לחובות מטורפים כדי לממן את הרכישות והמשכורות. ואם כבר מדברים, שכר השחקנים בגרמניה בכלל מתנהל בגבולות הנכונים. בעונה שעברה הוא עמד על פחות מ־50 אחוז מההכנסות, הכי נמוך באירופה; באנגליה הוא נגס ב־65 אחוז מההכנסות בממוצע.

ההצלחה הגרמנית מדהימה גם לנוכח ההבדלים העצומים - לרעתה - בכל הקשור להכנסות ממכירת זכויות הטלוויזיה. 594 מיליון אירו הם סכום נאה לכל הדעות, אבל זה בערך רבע ממה שמקבלות 20 קבוצות הליגה האנגלית ממכירת זכויות השידור שלהן, סכום מפלצתי של 1.94 מיליארד אירו. אז אולי ההבדל העיקרי בין הכדורגל האנגלי לגרמני הוא בשיטת הבעלות על המועדונים, ובואו נתעכב על זה רגע.

החוק הגרמני מדבר על נוסחה של 50+1. כלומר, חברי המועדון (להלן האוהדים) יחזיקו בלפחות 51 אחוזים ממניות המועדון. לפי העיקרון הזה נחסמים כל אותם בעלי הון שמעוניינים לרכוש את המועדון, להשתלט עליו ולבצע בו את גחמותיהם.

אלא שלא כל הגרמנים אוהבים את זה, ולאחרונה ניסה נשיא האנובר מרטין קינד לשנות את התקנון. לדבריו, "החוק הזה פשוט מונע מקבוצות גרמניות להתמודד ברמה הלאומית והבינלאומית", והוא מתכוון לנסות את מזלו בדיון בבית המשפט לספורט בהמשך השנה. רק שאין לו שום סיכוי: בפעם האחרונה שהנושא הועלה לדיון בקרב 36 נציגי הקבוצות המקצועניות בגרמניה, 35 מהם הצביעו נגד שינוי החוק.

למרות השיטה והסדר והעקרונות, שתי קבוצות גרמניות יוצאות מהכלל: האלופה היוצאת וולפסבורג, ובאייר לברקוזן. הראשונה נמצאת בבעלות פולקסווגן, ואת

לברקוזן מחזיק תאגיד התרופות "באייר". במקרים האלה התאפשרה הבעלות הפרטית מאחר ששני המפעלים מחזיקים בקבוצות כבר יותר מ־20 שנה, מה שמוכיח שהמעורבות שלהם היא רצינית ואותנטית ולא נעשתה מטעמים זרים. וזאת כנראה הבעיה היסודית באנגליה: ראשי הפרמייר-ליג הפסיקו להתייחס למועדונים כקבוצות ספורט שיש להן אוהדים, ובמקום זה מתייחסים אליהם כחברות מסחריות שיש להן לקוחות.

כשמתייחסים לכדורגל כביזנס, מהר מאוד מאבדים את הנשמה שלו, את ההיסטוריה שלו, את המהות שלו. האוהדים לא יחליפו את הקבוצה שלהם עד יום מותם בעד שום הון; להתייחס אליהם כקהל לקוחות, לנסות להוציא מהם כמה שיותר כסף, זה פשוט בגידה בספורט וחוסר הבנה מוחלט בכדורגל.

אפשר להתייחס בציניות לתוכנית הגרנדיוזית של לאטיני, לקרוא לו פוליטיקאי שחושב רק על המשך הקדנציה שלו. ייתכן גם שחלק מהדברים נכונים. אבל שני דברים לא ייקחו מפלאטיני: את האהבה הגדולה שלו לכדורגל, ואת הרצון האמיתי שלו בטובת המשחק.