האמת? מאז גיל 20 אני כבר בשלה לנישואים
לפי כל המחקרים, בתור בת להורים גרושים, אני אמורה להשתייך לאסכולה של "חתונה? למה זה טוב?". אבל אני דווקא הפכתי להיות גרופית של חתונות ומעודדת כל זוג שלטעמי יש לו את הבסיס הנכון לעשות את הצעד שיוביל לחופה
אני לא מבינה מה הבעיה של כולם עם זה שאני רוצה להתחתן בגיל 25, ולמעשה מאז גיל 20 כבר ידעתי שאני רוצה ומוכנה להתחתן.
90 אחוז מהאוכלוסיה מגיעים למסקנה אחרי פעילות ענפה ובריאה בעולם הרווקוּת שהגיע הזמן להכיר מישהו רציני ולמסד את היחסים באמצעות חתונה ולהקים משפחה. אז כמו שיש ילדים מחוננים שקולטים חומר לימוד מהר יותר מילדים ממוצעים וקופצים כיתות, אפשר להגדיר אותי כ"מחוננת" במקצוע הזוגיות. אחרי הכל, אני הבנתי והפנמתי בשלב מוקדם יותר ביחס לסביבה החילונית שלי שקולטת רק לקראת שנות ה-30 שלה שיש צורך וחשוב לבנות זוגיות שתוביל לחתונה ומשפחה.
אני מכירה זוגות רבים שנשואים ולרגע לא מרגישים כבולים
לכל התומכים בתיאוריה "יש לך את כל הזמן שבעולם, לכי תצאי, תחיי כי אחר כך תהיי כבולה". אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני מכירה זוגות רבים שנשואים ולרגע לא מרגישים כבולים. זה שיש כאלה שנכנסים לשיגרה משעממת בחיי הנישואים שלהם לא הופך את הנישואים לשעמום אחד נוראי. אני אפילו יכולה להצביע על זוגות רבים שלא נשואים ונמצאים יחד שבועות, חודשים ושנים שגורמים לי לפהק כל פעם שאני רואה אותם.
מאיפה נובע הפחד הזה מלהתחייב למישהו? האם זה שיעור הגירושיםן שעולה משנה לשנה שמפחיד את כולם? או שזה בגלל הגן הפוליגמי שמבצבץ לו מידי פעם ומקשה עלינו לחיות עם המחשבה שנבלה 40-50 שנה עם אותו אדם?
ההורים שלנו התחתנו צעירים, ורבים מהם עדיין נשואים באושר ועושר, גם אם יש בעיות פה ושם – למי אין? חוסר היכולת והרצון להתחייב למישהו יצר מצב שמי שמדבר היום על חתונה בתחילת שנות ה-20 ואינו חובש כיפה או לובשת חצאית – ישר מוגדר כפסיכי או ילד שלא מבין מהחיים. הרי לא חסרות דוגמאות מסצינת הרווקות התל אביבית על גברים בני 30 בעלי רמת בגרות כמו ילד בן ה-16. אז למה לא יכול להיות מצב הפוך, בו בחורים ובחורות צעירים לגילם, יבינו ויפנימו "מוקדם" מהרגיל מה הם רוצים מהחיים שלהם ומה חשוב להם?
לפי כל המחקרים, בתור בחורה להורים גרושים שכמעט לא הכירה את אבא שלה, אני אמורה להשתייך לאסכולה של "חתונה? למה זה טוב?". אבל מה לעשות, הנונקופורמיזם שלי מכה בשנית, ולא רק שאני לא מסכימה עם המחקרים המטופשים האלהו, אלא הפכתי להיות גרופית של חתונות ומעודדת כל זוג שלטעמי יש לו את הבסיס הנכון לעשות את הצעד שיוביל לחופה.
ברור שלהתחתן בחיפזון, עיוורון או מחשש לעיזבון הם מרכיבים מרים שיגרמו לחתונה להיראות כמו דייסה מעוכה שנשארה שעות רבות תחת השמש היוקדת. הנוסחה הפשוטה היא מודעות לעצמך ולצרכיך + מה אתה מחפש בבת הזוג ברמה של שמות תואר + על מה תהיה מוכן להתפשר+ אהבה ומשיכה = בסיס מספיק יציב לזוגיות שתוביל לחתונה ומשפחה.
נכון שרבים נרתעים מלהתחתן מוקדם בשל המצב הכלכלי הרעוע של צעירי המדינה, אבל מה שונה תשלום שכר הדירה שלך עם אשתך משכר הדירה שלך עם השותף שלך שהיה החבר הכי טוב שלך מהצבא? מה קרה, אי אפשר לטוס לדרום אמריקה עם אשתך, או להחליט ביחד שאתה טס עם חברים שלך?
אז כן, בתחילת כל קשר אני טורחת ומסבירה שאני מעוניינת להתחתן ולהקים משפחה, ולכל אלה שאומרים כי "זה מלחיץ או מבריח גברים" זה רק אומר שאותם הגברים לא בשלים מספיק לחתונה. משום שעל כל גבר כזה, יש לפחות אחד שאמר לי "אוקיי, גם אני מחפש את זה, אחרת לא הייתי פה".
לפנייה לכתב/ת 
