איסור פרסום בדמוקרטיה היחידה במזה"ת

בניגוד לדעה הרווחת, אני לא חושב שצווי איסור הפרסום פשטו את הרגל. פרשת ענת קם התנהלה חודשים ארוכים מבלי שהעיסוק בה חרג מעבר לכמה עשרות ישראלים. ישנן פרשיות נוספות שאסורות בפרסום עד היום וידועות לבודדים. בפרשה הבטחונית החדשה של אמיר מח'ול לחץ ההמון הכריע את הצו מהר יותר, אבל ל-95% מהציבור לא היה מושג במה מדובר. דווקא בגלל שהצווים עדיין אפקטיביים, גם אם לא כמו לפני עשור, כדאי לעצור ולשאול נגד מי מוציאים אותם? אלו מטרות הם באים לשרת? מה המחיר שהם גובים מאיתנו? מתי הם כלי לגיטימי ומתי הם עלולים להכות בנו?

ישראל אינה היחידה שמשתמשת בצווי איסור פרסום, גם לא בין הדמוקרטיות. אבל ללא ספק ככל שמדינה דמוקרטיות יותר, היא זהירה יותר בשימוש בהם. בארה"ב קבע לאחרונה בית משפט פדרלי כי יש לצמצם את השימוש בצווים ולאפשרם רק כשמדובר ב"מידע שגילויו עלול לגרום נזק מוגדר וממוקד הקשור לחקירה שמטרתה הגנה מפני טרור בינלאומי". לא זה המצב בצווי איסור הפרסום הפורחים אצלנו כפטריות לאחר חקירות שב"כ, בלי שום ביקורת שיפוטית.

כדי להבין את הנזקים, צריך לשאול: נגד מי מוציאים איסור פרסום לא ממוקד מאוד ולא קצר מועד, שלא משרת אקט חקירתי ספציפי? ודאי לא נגד החשודים, שיודעים שהם במעצר, גם לא נגד סביבתם החשודה והלא חשודה, שיודעת על כך גם היא. הצו גם לא אפקטיבי נגד כמה אלפי יודעי ח"ן המעורים במעגלי התקשורת והבלוגוספירה.

הצו מופעל היום בעיקר נגד הרוב הגדול של אזרחי המדינה, שאין להם שום נגיעה לחקירה, חוץ מזה שהם אזרחים במדינה דמוקרטית שהיו רוצים מדי פעם לדעת מי עושה מה ברשויות השלטון, כדי שיוכלו לגבש דעה ולהיות אזרחים של ממש.

את מי משרתת הסתרת המידע מהאדם ברחוב באילת, בקריית שמונה, בירושלים או בתל-אביב? את מי שמעדיף לעבוד בשקט, בלי שישאלו אותו שאלות, בלי שיערערו על סמכותו, בלי שיגלו שהוא מפשל מדי פעם. אני רואה את ההנהונים ושביעות הרצון דרך המסך. נו, מי ראוי יותר שניתן לו לעבוד בשקט, מאשר אנשי השב"כ הפועלים להגן על בטחוננו מפני מחבלים וחורשי רעה?

רגע לפני שאתם רצים לטקבק, חשבו על התסריט הבא: מאוחר בלילה, אנשים לבושים אזרחי פורצים לביתכם, חוטפים אתכם ולוקחים אתכם לחקירה במקום מרוחק שאינכם מכירים. עובר יום, יומיים, שבוע, חודש. איש לא שאל לשלומכם, אין לכם מושג מה קורה עם ילדיכם ומה הם יודעים. אין לכם מושג אם אי פעם מישהו יבין שיש כאן טירוף וזרקו אתכם מחיים טובים ושלווים לחיים של סיוט על לא עוול בכפכם.

תרבות של חשאיות והפחדה

"לי זה לא יכול לקרות", אתם אומרים. "זה קורה רק לאנשים רעים, ואני איש טוב". באמת? 

תשאלו את עיזאת נאפסו, רס"ן במיל' שנחטף ערב אחד מביתו וחזר רק אחרי שבע שנים כשהתברר שאנשי השב"כ פישלו והאמינו למודיע הלא נכון.

תשאלו את יצחק (יצה) יעקב, שערב אחרי שמערכת הבטחון ערכה ארוע הצדעה לכבודו, נעצר, הואשם בריגול ונעלם למשך שבועות בחסות צו איסור פרסום, ולבסוף זוכה מאשמת ריגול.

לשניהם כמו גם לגיבור הפרשה הנוכחית לא איפשרו להיפגש עם עורך דין משך ימים ארוכים. אנחנו כל כך לא רוצים לשאול את השב"כ שאלות, עד שאפילו שופטים לא תוהים אם גם הזכות הבסיסית להגנה משפטית ולקשר מינימלי עם העולם צריכה להתבטל בהינף צו מניעת מפגש עם עו"ד. השב"כ כל כך מודע לפטור המוחלט שיש לו מביקורת ציבורית, שהוא מסרב אפילו לפרסם מידע סטטיסטי על תדירות השימוש בצווים כאלה.

רק האפשרות להעלים אנשים מהבמה הציבורית בחסות צו איסור פרסום, למנוע מהם כל קשר עם העולם החיצוני כולל עם עורך דינם ולמנוע דיון ציבורי והצגת שאלות נוקבות, מאפשרת לתקלות כאלה לעבור בשקט.

זה עלול להכות בדלת של כל אחד מאיתנו. טוב, אולי לא במי שיבחר לקום בבוקר ולא לעסוק בשום דבר ציבורי, לא לטוב ולא לרע, לא להפגין נגד הממשלה ולא להתרועע עם מפגינים נגדה, וגם לא להתחכך יותר מדי עם הפועלים למענה. מי שיקום בבוקר, ילך לעבודה, יקפיד לא להיות מעורב בשום עניין ציבורי, יחזור בערב, יסתגר בבית וילך לישון – מקטין את סיכוייו להיות קורבן לטעות שכזו.

אלה האנשים שמעצבת תרבות של חשאיות והפחדה. חברות רבות במזרח אירופה התנהלו כך עשרות שנים. אבל אם נבחר בדרך הזו, לא נוכל לטעון שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. השאלה היא עד כמה אכפת לנו לוותר על הטענה הזו.

רועי פלד, מנכ"ל התנועה לחופש המידע בישראל