דידייה דשאן - האיש שהחייה את מארסיי
מי שזכה באליפות האחרונה של המארסלייזים לפני כ-18 שנה כשחקן, סגר מעגל כמאמן. עכשיו מדברים על חזרה ליובנטוס או אפילו על נבחרת צרפת. דשאן? הוא קודם רוצה ליגת אלופות
עולם הספורט בכלל והכדורגל בפרט רחוקים אלפי שנות אור מההיגיון השפוי של האנשים בחיי היום יום. אצל חובבי הספורט או שיש לך הכל או שאתה לא שווה כלום. הם אינם מכירים את התחום האפור, מבחינתם יש או שחור או לבן, או למעלה או למטה, או ווינר או לוזר. אצל הצרפתים, תפיסת העולם הזו מקבלת משנה תוקף. הכל חייב להיות בומבסטי, מהפכני, בעל משמעות היסטורית הרת גורל או שזה פשוט לא קיים.
לכן, אין זה מפתיע שדידייה דשאן, האיש שהוביל את מארסיי לתואר אליפות ראשון מזה 18 שנה, מקוטלג בחברה הצרפתית כהגדרה המילונית של המילה "ווינר". שם משפחתו של המאמן יכול להיות נושא לניתוח בלשני מתוחכם: בעברית אנו רושמים דשאן, אך מבטאים את שמו "דשה" על פי הניסוח הראוי בצרפתית. אולם אם נבדוק את שם משפחתו הלועזי, Deschamps, נגלה את הביטוי chapms - קיצור של אלופים באנגלית. וזה בדיוק מה שהוא, אלוף.
דשאן. איש הרנסאנס של מארסיי וצרפת (AFP)
"חוויה אנושית יוצאת דופן"
עיתוני צרפת יצאו מגדרם לאחר ה-1:3 על ראן שהבטיח למארסיי באופן מעשי את האליפות, אשר לא היתה מנת חלקם של תושבי עיר הנמל הצרפתית מאז 1992. "איש הרנסאנס" זעקו הכותרות, למי שחילץ את המועדון מ-18 שנה של צל פרשת השחיתות הגדולה מתחילת שנות ה-90, שבה נלקחה ממארסיי האליפות של 1993 והוכתם שמה בדפי ההיסטוריה.
כדי להבין את גודל האירוע שאותו כינה דשאן בעצמו כ"חוויה אנושית יוצאת דופן", כדאי לעבור על שמות הכוכבים שניסו לעשות את זה לפניו. דידייה דרוגבה, פרנק ריברי, סמיר נאסרי, וויליאם גאלאס ועוד רבים וטובים (גם על הקווים) שיחקו בעשור האחרון על הדשא של של הסטאד וולודרום, אבל לא הצליחו להביא אליפות ופרחו דווקא במקומות אחרים.
ריברי. אפילו הוא לא הצליח להביא אליפות למארסיי (גטי אימג'ס)
הדור הנוכחי כולל את שוער העתיד של נבחרת צרפת, סטיב מנדנדה, את חאתם בן ארפה הנהדר, לוצ'ו גונסאלס היציב ואת בן ארצו הארגנטיני, גבריאל היינצה הוותיק. המנהיג הוא ללא ספק מאמדו נינאנג הסנגלי, שהגיע למועדון ב-2005 והפך לקפטן הקבוצה אחרי שעבר גם לא מעט מאמנים בדרך.
וכדאי לציין גם את ברנדאו, את בנואה שיירו ואת בקארי קונה, שנחשבים לשחקנים נהדרים בפני עצמם. את אדוארד סיסה ופרננדו מוריינטס, שבקושי שיחקו העונה, הביא דשאן בעיקר כדי לייצב את השורות ולספק ווינריות שכבר נשכחה מהמועדון. השניים שיחקו תחת דשאן במונאקו, שהגיעה עם הצרפתי לגמר ליגת האלופות ב-2003.
היינצה (מימין). הארגנטיני היה חלק חשוב במערך של דשאן (רויטרס)
למה, מה כבר עשית?!
כשבאים לשאול ספורטאי ואדם כמו דשאן "מה כבר עשית?" הוא וודאי קודם יענה לכם: "תלוי. איפה אתה מתכוון?". כשמסתכלים על הרזומה שלו, נשארים פעורי פה לנוכח העובדה שהבן אדם רק בן 41. בנבחרת הוא היה הקפטן והמוח שהובילו את צרפת לימיה הגדולים ביותר בסוף המאה הקודמת עם זכיה באליפות העולם וביורו 2000.
בקבוצות כמו מארסיי, יובנטוס וצ'לסי הוא זכה פשוט בכל תואר אפשרי. שתי אליפויות אירופה, עם מארסיי ב-1993(אז היה לקפטן הצעיר בהיסטוריה שהניף את הגביע) ועם הגברת הזקנה ב1996. שתי אליפויות בצרפת, שלוש באיטליה, גביע אנגלי אחד במדי צ'לסי של תחילת העשור וכמובן, אליפות העולם עם צרפת של 1998 וזכיה ביורו 2000. היו עוד כמה תארים חשובים פחות או יותר, אבל זמננו קצוב והמלאכה מרובה.
דשאן בנבחרת צרפת. אלוף העולם ב-1998, אירופה ב-2000 (גטי אימג'ס)
כמאמן, כבר בעונתו הראשונה, הוליך את מונאקו לזכיה בגביע הצרפתי ושנה לאחר מכן ללא פחות מאשר גמר אליפות אירופה, שם רק פורטו וז'וזה מוריניו הצליחו לעצור אותו. הוא אפילו הסכים לרדת ליגה עם יובנטוס, המקום שבו נתן את שנותיו היפות כשחקן, רק כדי להעלות אותה חזרה לסריה A ולהפוך רשמית לדמות אגדית בהיסטוריה של המועדון.
אבל ההישג הגדול באמת שלו, הוא אולי "אהבת הקהל". צרפת היא מדינה שלא אוהבת את מאמניה. מה זה לא אוהבת? שונאת. רק תשאלו את ריימונד דומנק שהגיע עם צרפת עד לגמר גביע העולם, אבל נצלב בכל הזדמנות על ידי התקשורת המקומית. קשה לשכוח את אמה ז'אקה שסחט ים של ביקורות לפני הטורניר הביתי ב-1998 וז'ראר הוייה, שהפסיד לתלתלים אל ראובן עטר.
דשאן בימיו בצ'לסי. עשה חיל גם בפרמייר ליג (גטי אימג'ס)
דשאן עומת זאת, נחשב לאחד המאמנים האהודים על ידי הקהל, גם כי הוא מזכיר לאנשים את התקופה היפה של הכדורגל הצרפתי. האם מישהו באמת מופתע מכך ששמו נזכר שוב ושוב כמי שעשוי לרשת את מקומו של דומנק? ממש לא. בטח אם לוקחים בחשבון כישלון כמעט צפוי של דומנק בדרום אפריקה ורעידת האדמה המקומית שצפויה אחר כך.
עתידו של "נער המים"
גם אם בדרך נס דומנק לא ייכשל הפעם, או שמא ההתאחדות הצרפתית תחליט כי יש מועמד ראוי יותר לתפקיד (לורן בלאן, למשל?), לא נראה שצריך לדאוג לדשאן. אחרי הזכיה באליפות צרפת, ההצעות החלו לזרום. רק בסוף השבוע האחרון העיד ג'ובאני קובולי ג'ילי, נשיא יובנטוס, כי הצרפתי הוא אחד המועמדים הבולטים, יחד עם מאמן רומא קלאודיו ראניירי, לחזור לקבוצה בעונה הבאה.
דשאן במדי יובנטוס. היה מלך בגברת הזקנה (גטי אימג'ס)
"למרות שדרכינו נפרדו, שניהם היו טובים עבור המועדון. לכן הייתי רוצה לראות את המועדון צועד קדימה עם המאמנים שהיו לנו בעבר", אמר נשיא הגברת הזקנה, שחוותה עונה טאומטית מבחינתה. אחרי הכל, מי שהיה שם באליפות האחרונה של מארסיי לפני 18 שנה כשחקן, היה גם קפטן יובנטוס בזכייתה האחרונה בליגת האלופות.
אם תשאלו את דשאן, הוא עצמו לא זכאי כלל לקרדיט. "האליפות הזו היא של השחקנים", הוא אמר אחרי הזכיה. "ברגע שנשמעת שריקת הפתיחה הם לא שומעים אותי בכלל. על המגרש, זה המופע שלהם והם מחליטים מה יקרה. מדובר ברעיונות שלהם ובאינטליגנציה שלהם". איש רנסאנס כבר אמרנו?
לפני המון שנים, כינה אריק קאנטונה את דשאן "נער מים", או "נושא מים" בתרגום ישיר מצרפתית. קאנטונה, שנחשב ליריבו של דשאן בנבחרת של שנות ה-90, התכוון לאפרוריות וליכולות ההתקפיות המוגבלות של דשאן. עכשיו מצליח דשאן להוכיח מה הוא שווה באמת. עכשיו כבר ברור שמה שהוא "נושא", זה הרבה יותר מסתם מים. דשאן הוא ווינר.
לפנייה לכתב/ת 
