האם תמריצים כספיים יכולים לעודד ילדים ללמוד?

שיטות שונות נוסו במהלך השנים במטרה לעודד את התלמידים ללמוד. ברוב החברות הדמוקרטיות החינוך הוא חובה, כלומר הילדים מחויבים ללכת לבית הספר עד גיל מסוים לפי חוק, אבל אין זה אומר כמובן שהם באמת לומדים. אז איך מעודדים אותם ללמוד?

כתבה שפורסמה לאחרונה במגזין טיים סוקרת ניסוי מהפכני חדש שנערך לאחרונה בארה”ב. הרעיון הבסיסי של הניסוי הוא שאם ילדים לא רוצים ללמוד ואנחנו לא מצליחים לשכנע אותם שזה חשוב להם, אפשר לתת להם כסף עבור הלימודים ולראות אם זה מגביר את המוטיבציה שלהם.

לכאורה זה נראה כמו רעיון נוראי – לשלם לילדים כסף כדי שילמדו? הרי זה נוגד את כל התפיסה החינוכית הבסיסית שלימודים צריכים לנבוע ממוטיבציה פנימית, ובכלל זה נשמע מאוד לא מוסרי, נכון?

כשהכלכלן רולאנד פרייר מהרווארד העלה את הרעיון הזה בדיוק הוא נתקל כצפוי בהרמת גבה במקרה הטוב, ובביקורת חריפה שהובילה אפילו לאיומים על חייו.

מורים התלוננו שהוא מציע לשלם לילדים עבור מה שהם אמורים לעשות מרצונם החופשי. פסיכולוגים הזהירו שתשלום עבור לימודים יגרום לציונים לרדת בגלל הזילות בעצם הלמידה, והורים חששו שהילדים שלהם יפסיקו ללמוד אחרי שיקבלו את התמריצים הכספיים.

תמריצים וחיזוקים

קיימת ספרות מקצועית ענפה בפסיכולוגיה בנוגע להשפעה שיש לתמריצים וחיזוקים שונים על המוטיבציה. בניסוי קלאסי נתנו החוקרים לפעוטות נייר והם התבקשו לצייר עליו בעזרת עפרונות צבעוניים. אלא שלחלק מהפעוטות אמרו החוקרים מראש שבסוף הם יקבלו פרס בדמות תעודה עם סרט אדום וכוכב מזהב בתמורה לציור, ואילו חלק מהפעוטות לא קיבלו דבר.

שבועות ספורים לאחר מכן צפו החוקרים בילדים דרך מראה חד צדדית ביום טיפוסי בגן. הם מצאו שהילדים שקיבלו את הפרס עבור עבודתם העבירו רק מחצית מהזמן בציור להנאתם, בהשוואה לילדים שלא קיבלו שום פרס.

פסיכולוגים הסיקו מכך שתגמול עבור משהו שאנחנו עושים בשביל הכיף פוגע בהנאה שלנו מאותה פעילות. במקום לתגמל ילדים עבור עבודתם אנחנו צריכים לעודד אותם לפתח הנעה פנימית, או בקיצור - ילדים צריכים לגלות שהלמידה עצמה יכולה להיות כיפית.

אבל מה קורה אם הלמידה איננה כיפית? בניגוד לניסויים בפסיכולוגיה חברתית, אי אפשר להקביל למידה בבית ספר ששנואה על רוב הילדים, לציור או לכל פעילות מהנה אחרת שעושים בשעות הפנאי.

אמנם היה נחמד מאוד אם הילדים היו נהנים ללמוד ומפתחים מוטיבציה פנימית ללימודים, אבל מה עושים אם זה לא קורה? רוב הילדים לא מסתכלים על שיעורי הבית שלהם וחושבים כמה כיפיים הם.

הדבר נכון גם לגבי מבוגרים שרובם עובדים בעבודות שהם לא נהנים מהם ועושים זאת בעיקר בשביל הכסף. אז למה להעמיד לילדים סטנדרטים גבוהים כשהמבוגרים עצמם לא עומדים בהם?

שיעור בדולרים

המחקר של פרייר הכלכלן הוא מחקר ענק, ולמעשה מעולם לא נעשה מחקר בנושא במימדים כאלו. אחת הטענות התכופות כלפי אנשי חינוך היא שהם מציעים הרבה תאוריות מעניינות, אבל רק לעיתים נדירות בודקים אותן בתנאים אמיתיים.

פרייר לא רק שהציע מודל חדש ללמידה אלא גם הלך ובדק אותו בפועל. הייחוד של המחקר הנוכחי הוא לא רק בכך שמודל התשלומים לתלמידים נבדק על תלמידים אמיתיים אלא גם במתודולוגיה המחמירה שלו, שהיא אולי המדעית ביותר אי פעם במחקר חינוכי.

לצורך המחקר הוא גייס מיליוני דולרים, בעיקר מכספים פרטיים, וזאת כדי לממן את התשלומים לתלמידים. בסך הכל השתתפו במחקר 18,000 ילדים בגילאים שונים ממאות כיתות ב-4 ערים שונות: שיקאגו, דאלאס, וושינגטון וניו יורק.

לכל עיר היה מודל אחר של תמריצים ותשלומים. במקום אחד התלמידים קיבלו כסף עבור ציונים טובים, במקום אחר, אם לא הלכו מכות עם תלמידים אחרים וכך הלאה.

תקרא - תרוויח

כך למשל, במדינת ניו יורק, נוסה המודל ה”קלאסי” שבו משלמים לילדים על ציונים גבוהים יותר במבחנים. המודל נוסה על ילדים בכיתות ד’ שקיבלו 25 דולר על שיפור בציונים וילדים בכיתה ז’ שקיבלו 50 דולר עבור ציונים גבוהים יותר.

בממוצע קיבל כל תלמיד בכיתה ד’ 140 דולר, בעוד אלו שבכיתה ז’ קיבלו 230 דולר בשנה. למרות זאת, התוצאות בסוף השנה הראו שלא היה שום הבדל משמעותי בציונים בין אלו שקיבלו תגמולים כספיים לאלו שלא שהיו שייכים לקבוצת הביקורת וזאת על פי כל קנה מידה משמעותי (ציונים במבחנים סטנדרטיים של סוף השנה, כמות הלימודים וכו’).

בעיר שיקאגו נוסה מודל מעט שונה של תשלום עבור ציון אצל תלמידים מבוגרים יותר בכיתה ט’. במקרה זה התלמידים קיבלו כסף לא עבור השיפור בציון אלא עבור ציון אבסולוטי. ככל שהציון היה גבוה יותר כך התגמול היה גבוה יותר גם הוא.

בממוצע, הרוויחו התלמידים 700 דולר אבל התוצאות הסופיות היו מעורבות: התלמידים נכחו יותר בשיעורים וקיבלו ציונים מעט גבוהים יותר מאלו שלא קיבלו כסף, אבל במבחנים הסטנדרטיים בסוף השנה לא היה הבדל כלשהו.

בעיר וושינגטון נוסה מודל אחר. תלמידים בכיתות ו’ עד ח’ קיבלו עד 100 דולר, מידי שבועיים, בתנאי שהשתפרו ב-5 סוגים שונים של פעילויות כולל נוכחות בשיעורים והתנהגות נאותה. התלמידים הרוויחו בממוצע 530 דולר בשנה והראו שיפור ביכולת הקריאה שלהם בהשוואה לאלו שלא קיבלו כסף.

בעיר דאלאס נוסה המודל הפשוט מכולם וגם זה שזכה להצלחה הגדולה ביותר: תלמידים בכיתה ב’ קיבלו 2 דולר עבור כל ספר שקראו (וענו על מספר שאלות שקשורות אליו במחשב).

בממוצע, כל תלמיד קיבל 14 דולר בשנה (בכל זאת, כיתה ב’). תלמידים אלו שיפרו את הבנת הנקרא שלהם בצורה משמעותית ביותר, בהשוואה לקבוצת הביקורת שלא תומרצו על קריאת יתר.

השיפור היה דרמטי ביותר ושווה ערך לשלושה חודשים נוספים של לימודים בבית ספר. מעבר לכך, אותם תלמידים המשיכו להצליח בלימודים גם בשנה העוקבת לאחר שהתשלומים נפסקו.

מסקנות פדגוגיות

המסקנה הראשונה מהמחקר היא שתמריצים כספיים יכולים לעבוד לפחות כמו ופעמים רבות טוב יותר מרפורמות מקיפות אחרות שנעשות בבתי ספר ובהוצאה כספית קטנה בהרבה - בסך הכל קיבלו התלמידים 6.3 מיליון דולר. כמות כסף קטנה ביחס להוצאות החינוך האדירות. כסף לבדו אינו מספיק אבל עבור תלמידים מסוימים הוא יכול להוות חלק מהפיתרון.

מסקנה נוספת היא שהתמריצים עובדים בצורה הטובה ביותר כשלתלמידים יש שליטה על מעשיהם וכשהסיכויים להיכשל נמוכים. נוכחות בשיעור אינה משימה קשה ויש לתלמידים שליטה מלאה על כך. לעומת זאת, אין להם שום דרך לדעת אם יצליחו במבחן.

מצד שני, תמריצים לא עובדים אם לתלמידים אין כל מושג בחומר הנלמד או איך ללמוד לבמחן. אני יכול להציע לכם מיליון דולר אם תעברו בהצלחה מבחן במכניקת הקוונטים, אבל אם אתם לא מהמתחום זה לא ממש ידרבן אתכם.

למעשה, השיפור כאן היה דרמטי גם בהשוואה לרפורמות מוכרות כמו הקטנת כיתות הלימוד שעלותה אלפי דולרים. יתכן גם שגילם הצעיר של התלמידים הוא שתרם להצלחה.

בנים מרוויחים יותר

ממצא מעניין נוסף הוא שהבנים הרוויחו הכי הרבה – כנראה שכסף הוא תמריץ גדול יותר עבור בנים מאשר בנות. זאת בניגוד לרפורמות סטנדרטיות בחינוך שלרוב עוזרות בעיקר לבנות. יתכן שלבנות צריך לתת משהו אחר במקום כסף.

גם התלמידים שהיו הכי בעייתים הם אלו שהרוויחו הכי הרבה. בוושינגטון למשל, רמת הקריאה של התלמידים הללו השתפרה ב0.4 סטיות תקן, המקבילה ל-5 חודשי לימוד.

לסיכום, אפשר להניח שכסף לבדו לא יפתור את כל בעיות החינוך בחברה, אבל תשלומים לפעילויות ספציפיות יכולות בהחלט לעזור בשילוב עם רפורמות אחרות.

באופן אירוני, תשלומים שבועיים או דו שבועיים מאפשרים להורים לעקוב בצורה מדויקת יותר אחרי הביצועים של הילדים שלהם. הכסף שהם מקבלים בבית הספר יכול לעזור להם לדעת שהילד השתפר או עשה משהו רע. כך שבסופו של דבר מודל התשלום יכול להיות טוב לתלמידים, למורים, להורים - וגם הפסיכולוגים יכולים להיות מרוצים.

המאמר התפרסם בבלוג של ד"ר גיל גרינגרוז, אנתרופולוג אבולוציוני המלמד באוניברסיטת ניו-מקסיקו