לכל שירייך אני צינור

איך הפך זיכרון דמים ליום ששון רשמי?

שישו את ירושלים, על מה כבר יש לשוש

על עולב, הזנחה, דלות עד כדי מיאוס,

על עצב רחובות שבורי אבן ואספלט

אסתטיקה בני ברקית עם נגיעות של צפת

על רפאי עשיריה, על ענייה המרודים

שחוברו להם יחדיו באוטובוסים מופרדים

על חזירי הנדל"ן באדמתה ובשמיה

על חבר מהרסיה, מחריביה, יזמיה

על נזם גשר של זהב תלוי במרום אפה

על חשיכה וגזענות המושלים בה בכיפה

שישו את ירושלים... ממש משוש תבל

אתם אולי תשישו, אבל לבי אבל

על כותל של עזבת, עצבת ודמעות

שרחבתו המפולשת עוד זוכרת סמטאות

בן חיו אנשים, לא גרים, ולא זרים

טרם בכו שם צנחנים ובאו דחפורים,

על חומות בלבה, על גדר ומחסום

על גזל חירויות, על ייאוש עד תהום.

על שלומך ושלמותך לא נחדל להסתכסך

ירושלים, שנות אלפיים געגועינו לציון

היית יותר יפה כסמל, רעיון

עם כיכר שוקך ריקה, באין עובר ושב

(חוץ מערבים, אבל זה לא נחשב)

והנה את שלנו, ומה עושים עכשיו?

שבויים בחלומך, עיר ללא רחם,

עלייך עוד ימשיכו דורות להילחם,

עוד ירעימו תותחינו בשיר ובמזמור

לכל כזבי שירייך נמשיך להיות צינור

יפה נוף כל הארץ, קריה למלך רב

וקודש אבנייך יצדיק את דם הקרב

אז מצדי תגידו – מחריבת שמחות

ותמשיכו לשוש בה, אני הרבה פחות

(ורק דבר אחד את לבבי מצהיל

ואולי אשר על כן אשוש וגם אגיל

שלא תוקן ל"חג" שום אוכל ושום פרעס

לא נופנף שיפוד, לא גוהק בו גרעפס

והרי כל עוד עמנו לא יגרוס ולא יבלוס

אולי אמן אינשאללה, חג זה לא יתפוס).

נילי אושרוב עורכת וכותבת, שותפה ב"אפעס", המדור הסאטירי של ידיעות אחרונות

• כל המקאמות באתר של נינה