החלטתי הפעם לא לחפש מישהי מושלמת
מאז שובי לשוק ההכרויות ספרתי 12 דייטים כנגד 12 שבטי ישראל, ועוד סטוץ כנגד מעמד הר סיני. למדתי שאם נישואים הם כמו מזוודה בלי ידיות (קשה לסחוב וחבל לזרוק), הכרויות קצרות הן כמו ידיות בלי מזוודה - קל לסחוב, אבל מה הטעם. אבל במקום להצטער על דברים שקרו, החלטתי לאמץ את הגישה החיובית
20 שנה בערך לא חשבתי על הבדיחה עם התוכי והינשוף, עד שפתאום היא היכתה בי: אדם התבקש לקנות לחברו תוכי מדבר, אבל במקום תוכי קנה ינשוף, בהנחה שהחבר לא ירגיש בהבדל. כשנפגשו השניים לאחר זמן מה, שאל האיש את חברו אם התוכי שלו מדבר היטב. "הוא עדיין לא מדבר", ענה החבר, "אבל הוא מתעניין".
נזכרתי בבדיחה הזאת כשטיילתי עם הידידה הצהובה ליד הירקון, בעודנו מובילים את עגלת בנה התינוק החמוד והשקט, שמסתכל סביבו בחיוך שאומר: "איזה כיף, החיים מתחילים". באותו מקום רק מטר מעליו, היה מישהו שהחיים שלו עדיין תקועים.
"עוד לא מצאת מישהי לטעמך?", שאלה הצהובה, ואני עניתי: "לא מצאתי, אבל אני מתעניין", והיא, במקום להתפעל מההתקדמות, אמרה: "אתה בררן מדי, זאת הבעיה".
מאז שובי לשוק ההכרויות ספרתי 12 דייטים כנגד 12 שבטי ישראל, ועוד סטוץ כנגד מעמד הר סיני. למדתי שאם נישואים הם כמו מזוודה בלי ידיות (קשה לסחוב וחבל לזרוק), הרי שההכרויות הקצרות שבדרך הן כמו ידיות בלי מזוודה – קל לסחוב, אבל מה הטעם? והנה חודשים נוקפים, והטבעת המוזהבת שפעם עיטרה את אצבעי עדיין מחכה לצד המיטה, בין פינת ההנצחה הקטנה לאדם אהוב לבין מנורה הקוטלת יתושים לא אהובים. את תנופת ההכרויות עצרתי בחריקת בלמים, כדי לנסח מסקנות ביניים, לחדש כוחות, ואף התחלתי לפרוס את חיי להורדה חינם בערוץ יחסים, מתוך דרך החיים שעליה חונכתי: אם אני סובל, לפחות שכולם יסבלו איתי. זה עזר, התובנות חיזקו בי את התקווה שאולי מעתה אבוא מוכן יותר, וערוץ יחסים שלח אליי הוכחות נפלאות לכך שאני לא לבד ב"להיות לבד".
אבל בכל זאת, הידידה הצהובה, כאותו פרפר מסין שמחולל סופה במפרץ מקסיקו, פתחה נושא חשוב שאילץ אותי לחשוב: האם אני בררן?
שיחזרתי את הדייטים שחוויתי, ואני מוכן להישבע שבדייט ממוצע, בדרך מהחניה ועד מקום המפגש, הייתי מוכן להתחתן בו ברגע עם 25 מתוך 28 הבחורות שנקרו בדרכי. רק כשהגעתי אל מחוז חפצי ואל מולי הכלה המיועדת, נשמעה זעקת שבר חרישית בלבב פנימה: "אלוהים! למה זה מגיע לי?". האם יכול להיות שזו בדיוק דמותו של הטיפוס הקלישאתי ה"מחפש כדי לחפש ולא כדי למצוא"? האם אני הוא הינשוף המתעניין שלנצח יגלה התעניינות חסרת תוחלת? הרי פגשתי גם בחורות מוצלחות, למה לא "באתי - נדלקתי"? והאם 12 נסיונות כושלים הם אינדיקציה שזה כבר לעולם לא יקרה?
במקום להצטער על דברים שקרו, החלטתי לאמץ את הגישה החיובית: מעכשיו לא אהיה ינשוף המגיע בשביל להתעניין, עכשיו אני בא לסגור עניין, למצוא סיכוי סביר, וע"י מערכת של כלים כבדים - להפוך אותו לקליק שיישמע מרידינג ועד הדולפינריום. אני לא נבהל עוד משערה על הסנטר, חוסר סימטריה בגבות, גשר בשיניים, או העוויות בלתי רצוניות עם העין והאף. אני לא שואל את עצמי מה יכול להשתבש ולמה הבחורה פנויה כבר 20 שנה, למה היא לוקחת כדורים צהובים וכחולים, ולמה היא צריכה לחתום פעמיים בשבוע בתחנת המשטרה. אני מחפש בה אך ורק את מה שאפשר לאהוב. אני בררן??? לא ולא, ידידתי הצהובה, אני בררן כמו נערת ליווי.
אחפש אך ורק הבלחות של משהו חיובי שאפשר להיצמד אליו
מצוייד בהחלטה חשובה זו, השלמתי את שלושת חודשי תקופת ההיערכות, ועם בוא האביב הרגשתי מוכן ובשל לחפש בשביל למצוא ולא לחפש בשביל לחפש. חידשתי את המנוי באתר, שבינתיים התחלתי לקרוא לו בשם החיבה "ג'ייד", מתוך הבנה שאולי גם הפעם אצטרך לגמוע הרבה מיץ תפוזים תוך כדי דיקלום שורות מתוך קורות חיי, אבל הפעם לא אחפש עוד שלמוּת, גם לא אחפש סיבות "למה לא", אחפש אך ורק הבלחות של משהו חיובי שאפשר להיצמד אליו. היא הולכת ביציבות? זו התחלה טובה. היא לא הקיאה? זה בסיס לקשר. והנה בהחלטה פשוטה עשיתי כבר חצי דרך אל האושר.
שבתי לאתר. "כשהוא יבוא אני אדע", "מחפשת זוגיות מהסרטים", "מאמינה בקשר המושלם", "לא מתפשרת על אהבה", קפצו מולי שורות של בחורות, ועוד אומרים שאני בררן??? האם אני הוא זה שמצפה לכימיה מתפרצת בין שני זרים שזה עתה נפגשו? האם אני הוא זה שמחפש את זאת שבעפעוף קל תשכנע אותי שלה חיכיתי כל חיי? מתוך כוונה להיכנס לעניין בשלבים, כתבתי לקומץ מובחר של בחורות, שתיים מהן חזרו אליי עם מספרי טלפון. הראשונה – "הבלונדינית" - לא ענתה, ועברתי מיד לשניה – "המיוחדת". היא דווקא ענתה, וקולה כשל ילדה בת 11, למרות שגילה הביולוגי פעמיים ח"י.
אף אחד עוד לא מת מעוד כוס של מיץ תפוזים
מלכתחילה לא הייתי בטוח בשליחת ההודעה ל"מיוחדת", אבל משהו בה היה שונה. תיאורה התמציתי ונטול הפוזות הסתיים במילים "בחורה מיוחדת מחפשת בחור מיוחד". ולמרות שכולם מיוחדים, במיוחד אצל הפסיכיאטר, ולמרות ש"מיוחדת" גם יכולה להיות סכיזופרנית, משוגעת, או אופירה אסייג – לקחתי על עצמי את הסיכון. מה כבר יכול להיות? אף אחד עוד לא מת מעוד כוס של מיץ תפוזים.
שיחת הטלפון היתה חביבה, וקבענו לדבר עוד יומיים. למחרת הצלחתי להשיג את הבלונדינית, ואם המיוחדת מדברת כמו מיכאל איתן בשעת פיליבסטר, הבלונדינית מדברת כמו אלון מזרחי בחידון טריוויה. השתיקה המעיקה מכיוונה עשתה את שלה. הפור נפל – הולכים על המיוחדת.
אל הפגישה עם המיוחדת הגעתי כשכולי פתוח לקלוט את החיוב ולסנן את השלילה. על סף ביתה הממוקם בלב הצפונבוניות הבחנתי בה מרחוק, כשהיא מדדה בקושי על נעלי העקב כלוליין על חבל דק. השנייה הראשונה והקובעת הותירה אותי מול בחורה בגופיה שחורה עם מראה מיוחד המזכיר קצת את מורטישה אדאמס, גוף רזה וחיוך לבבי שיש בו משהו תמים וטוב ומאיר פנים. מיץ התפוזים בבית הקפה היה עד לשיחה קולחת ומהנה, ושלוש שעות חלפו להן חיש קל. אם הייתי מחפש כדי לחפש ולא כדי למצוא, יש להניח שהייתי מוצא די והותר פגמים וחששות כדי לדפדף לעמוד הבא. אבל לא, הינשוף איננו, והתוכי שהחליף אותו קלט הרבה דברים טובים להתמקד בהם. אז מה אם אין לה רשיון נהיגה? זה דווקא טוב, ככה היא לא תעשה תאונות. נראית שונה? נו מה – מיוחדת.
חיבוק הפרידה בפתח ביתה, שהתפתח ללפיתה עזה מצידה, לא הותיר בלבי ספק שגם אני מצאתי חן בעיניה, וכשאמרה "אני מקוה שזה יצליח בינינו" עניתי שאתקשר אליה מחר, לשביעות רצונה המוחצנת. כל הדרך הביתה התמקדתי בדברים הטובים, חשבתי חיובי, לא נתתי לעצמי אפילו לרגע למתוח ביקורת על מי שעתידה להפוך לאם ילדיי וסבת נכדיי.
למחרת, כששבת בחוץ, התקשרתי. "ההורים בבית?" שאלתי, כי זה כיף לשמוע צחוק של ילדה בת 11. קבענו שוב להיפגש, אבל בגלל שיש לה עבודה חשובה לעשות, הפגישה תצטרך להתקיים רק ביום שלישי. הנה, בחורה רצינית כל כך, דוחה עינוגים למען קיום התחייבויות קודמות. איפה ישנם עוד אנשים כמו האשה ההיא? הזמן עבר בציפיה, והנה הגיע יום שלישי הגדול. לקראת הערב היא מתקשרת להודיע שהיא עדיין לא סיימה את העבודה, הפגישה תצטרך להידחות ביומיים. טוב, מה זה יומיים לעומת הנצח, וברור שהיא פשוט רוצה להיות במיטבה לקראתי, ולא להגיע מוטרדת חס וחלילה ממטלה שטרם הושלמה. הגענו ביעף ליום חמישי, ושוב המיוחדת מתקשרת. היא עייפה, לא תוכל להיפגש היום. מתחתי קו על השורה הרלוונטית ביומן. "אשמח להיפגש איתך מחר בצהריים או אולי לארוחת ערב", אמרה בקול שברירי. "בואי נדבר מחר ונראה", אמרתי כבעל ניסיון, וידעתי שמורטישה אדאמס תתקשר אליה לפני שאני אעשה זאת.
בוקר יום ו', הזברה קמה. כשהטלפון צילצל, משהו בי ידע שזו המיוחדת. "רוצה להיפגש?", שאלה. כן, למה לא, מה זה שני ביטולים בשביל אדם לא בררן כמוני? קבענו לערב. "אבל הפעם תבואי!", אמרתי, כרמז לכך שאני ממש רציני עם מה שקבענו. ואז השתררה שתיקה מקפיאה. צינה השתלטה על קו הטלפון, הכל עצר מלכת. "הצלחת להגיד בדיוק את הדבר הלא נכון", אמרה לבסוף בקולה העדין אך הביקורתי עד מאוד. כעבור כמה שניות הסתיימה השיחה, מותירה כפור באוויר.
"שטויות, לא קרה כלום" הרגעתי את עצמי, "היא קצת לחוצה מהשבוע הקשה שהיה לה, מכל הבעיות שהיא מתמודדת איתן". אבל בסתר לבי ידעתי שעניין של דקות עד הטלפון הבא, הבלתי נמנע. כשהטלפון צילצל אחרי שעתיים, הקול הצפצפני שלה נשמע כבר פחות חמוד. "חשבתי על זה... ואין בינינו כימיה", אמרה במבטא ינשופי וריככה בשורה של מחמאות, למקרה שנולדתי אתמול.
למען האמת, הרבה יותר קל להיות ינשוף
הנה כי כן, מסתבר שיש מי שיכול למות מכוס של מיץ תפוזים – התוכי! כי למען האמת, הרבה יותר קל להיות ינשוף, שמתעניין, מסתכל בעיניו הגדולות, רושם הערות בפנקסו השלוף, אבל לא באמת מתכוון לעשות עם זה משהו, ותמיד ממהר להיות הראשון לפסול, אולי רגע לפני שנפסל בעצמו.
ואולי אנחנו בכלל בוחרים להיות ינשופים ולא להניח את הלב על השולחן, מתוך חשש להיפגע, מתוך פחד לרצות, לקוות, לנסות – ובסוף להיכוות. אולי קל יותר לוותר ולפרוש עם בואו של המכשול הראשון, ולמי נוכל לבוא בטענות? הרי כל כך קל להשליך לפח ידית תלושה של מזוודה שאיננה, במיוחד כשג'ייד מחכה לנו כמו תמיד. ואם ההורים הפולנים ישאלו מה קורה, או אולי יהיה זה מצפוננו שישאל, תמיד נוכל לשלוף איזו פגישה שהיתה ביום חמישי שעבר ולהגיד: "עוד לא מצאתי. אבל אני מתעניין".
לפנייה לכתב/ת 
