תנו לי רוקנ'רול
"אביב מתעורר" של בית ליסין, בכיכובה של נינט טייב, מצליח למרות פגמיו להציע התנסות אחרת לחובבי הז'אנר, ולחשוף פה ושם כשרונות. בכל זאת, מרב יודילוביץ' לא נפלה מהכיסא
תחשבו על הפרסומת שמלווה את הקמפיין החדש של פוקס, זו שבה בר רפאלי וחבורה של יפים ויפות מציגים דימוי קונספטואלי מסוגנן כהלכה של מה שנתפס כהִיפִּיוּת א-לה וודסטוק. בעולם הפרסומות דימויים מוכְרים. גם בתיאטרון, כך מסתבר, מכרסמת תפיסה מדאיגה שבה הדימוי מספיק והוא תופס את מקומם של הניואנסים ושל שכבות של משמעויות.
כך לפחות זה הרגיש אמש (ב') תוך צפייה בהפקה המוזיקלית של "אביב מתעורר", רכש חדש של תיאטרון בית ליסין מתנור הלהיטים של ברודווי. המסר: ישר לפנים. הסבטקסט: מפנה מקום למניפסטים.
טייב וברטל. כימיה מצוינת (צילומים: דניאל קמינסקי)
ההפקה של קבוצת הצעירים מצליחה לבלבל; היא מושקעת, מרשימה, משמשת חלון ראווה מצוין לכישרונות נפלאים בקבוצה, אך עם זאת כלל לא בטוח שמקומה על הבמה הגדולה של בית ליסין. לא סתם החל המחזמר המבוסס על מחזה מסוף המאה ה-19 דווקא על במה ב-Off Broadway. זה לא רק עניין של השקעה כספית, אלא הצהרת כוונות שתומכת בחומר התיאטרלי בו מתעסק המחזה, שיש בו אווירה כללית של חתרנות וחומרים שמכוונים לצד האפל של תקופת ההתבגרות.
כמו מופע אינדי בבארבי
גם המוזיקה של דנקן שיק סוחבת יותר לכיוון של מופעי אינדי-רוק אינטימיים בבארבי, מאשר לאזורי ה-Fric C'est Chic של קיסריה או בית האופרה. במובן זה, התחושה היא שהטיפול האסתטי המוקפד שהופך את ההפקה לנקייה מדי בא על חשבון המידה הנדרשת של "החיים על הקצה", שהם ליבת המחזה.
קאסט שהוא רשת ביטחון
הצגת הבכורה של המחזה שכתב פרנק וודקינד ב-1891 עלתה 15 שנה מאוחר יותר. בשל תכניו שיוצאים נגד נוקשות הממסד הדתי, כשלון מערכת החינוך, המוסר הכפול של המבוגרים באופן כללי ובעיקר התעסקותו בנושא טאבו כמו מיניות בקרב בני נוער - הוא נפסל על ידי הצנזורה.
כמעט מאה שנים חלפו עד שהטקסט המקורי עובד למחזמר, וכשבפריים טיים הטלוויזיוני בישראל דמויות מעשנות בכיף סמים על המסך, ספק אם נושאי הליבה במחזמר הזה יעוררו סנסציה.
עם זאת, אין ספק שביכולתו לעורר נהירה משמחת של קהלים צעירים להפקות מוזיקליות ולא רק בזכות נינט טייב שמשחקת בתפקיד הנשי הראשי.
"אביב מתעורר" פותח את דלתות הרוקנ'רול בפני עולם מחזות הזמר. לא שמדובר בתקדים. בברודווי עשו את זה קודם עם "שיער", "טומי" ו"Rent" ובארץ עם הפקות כמו "מאמי" ומאוחר יותר "ינשופים". ובכל זאת, במסגרת הז'אנר שמזוהה בעיקר עם תזמור ומלודיות, הכיוון פה שונה לגמרי. מול הטקסט שמדבר על חברה שמרנית ומסרסת שמוחקת כל סממן לחופש באשר הוא, פסקול ההצגה מתנהל כעולם מקביל שבו סוערים יצרים, הורמונים ופנטזיות וגם בזה יש משהו חדשני.
הדבר בא לידי ביטוי גם בעיבוד העברי המוצלח של דניאל אפרת שמפריד ומבדל בין שפת השירים לשפת המחזה, ומתנייד בין ישן לחדש, בין פורמאלי ומהוקצע ליומיומי, מדובר וקולח. זה לא עניין של מה בכך לגשר בין העולמות ואפרת מצליח בכישרון רב לשמור על קוהרנטיות ולייצר בסופו של דבר אחידות וזרימה טבעית של הטקסט. יש בזה אומץ והומור שהולכים יד ביד עם ההפקה החיונית והלא קונפורמיסטית הזו שהעמיד על הבמה גלעד קמחי.
דרך עם פוטנציאל לנסיקה
על עבודה מחופפת של אפיון הדמויות המרכזיות וההתפתחות הדרמטית שלהן, מכסה עבודה מרשימה של עידו ברטל ונינט טייב, שכל אחד מהם כוכב נולד בתחומו, אבל על במת התיאטרון הם מסמנים תחילתה של דרך עם פוטנציאל לנסיקה.
המחזה, יש לומר, טומן בחובו לא מעט מלכודות לשחקנים, בין היתר בשל העובדה שמדובר בשחקנים שמבוגרים לפחות בעשור מגיל הדמויות שהם מגלמים. התוצאה – התיילדות מעושה לפרקים – מצליחה להחליק איכשהו בעיקר בזכות הכימיה הנפלאה ביניהם ותמיכת האנסמבל המצוין שמקיף אותם כמו רשת ביטחון.
פחות מרשים הוא הטיפול בדמות שמגלם עידו רוזנברג, הצלע המרכזית השלישית במחזה, שהופכת לקריקטורה של מתבגר מעורער וטובעת במניירות שאפשר וצריך היה לנקות.
גם דימויי הבוגרים בהצגה, אותם מגלמים צמד השחקנים דנה שרייר ויוסי טולדנו, הם לא יותר מקריקטורה מגוחכת שפועלת נגד הפוטנציאל הדרמטי שקיים במחזה ומסיטה אותו למחוזות פשטניים ורדודים של מלחמת דורות. השניים האלה ביחד הם קלישאה חקיינית של דימוי שנולד בסרטון "Another Brick In The Wall" של להקת הפינק פלויד כבר ב-1979. ההופעה של שרייר צווחנית וחד ממדית. גם טולדו הוא בבואה חיוורת למה שיכול היה להיות דמות מעניינת.
דווקא אל שולי המחזה נאספו דמויות שמאפשרות לשחקני משנה בהצגה לפרוח; הילה זיתון, בתפקיד נערה שעברה התעללות, נודתה והשתגעה, מצליחה לגנוב לרגעים (מעטים מדי) את ההצגה בזכות משחק ושירה שיש בהם כנות נדירה בהפקה הזו. כמוה גם עומר שיש, שמבליח בתפקיד לכאורה שולי, מבהיר בסולו קצרצר ששירה במחזמר דורשת התמקצעות בתחום, ושלצד כשרון המשחק שחקן חייב להבין מה הוא עושה על הבמה.
כמו מופע חי
עיצוב הבמה, העתק כמעט אחד לאחד של ההפקה המקורית, עושה את העבודה גם אם לא לגמרי ברור מה משרתת ההחלטה להושיב על הבמה קהל שמלבד החוויה הייחודית, ספק אם מקבל את התמורה המלאה לכספו. נוכחות הנגנים על הבמה לאורך כל ההצגה משווה לכל האירוע את התחושה המתבקשת של מופע חי. התחושה מתחזקת משמעותית בעזרת עיצוב התאורה של אורי מורג שמלביש את הבמה באמצעות משחקי אור ש"נותנים בראש" וחשוב מזה - מפנה לקהל מקום לדמיין. על הכוריאוגרפיה בהפקה המקורית חתום ביל טי ג'ונס, מהכוריאוגרפים האמריקנים המובילים ונדמה שבהפקה הישראלית נשמרה נאמנות ליצירתו.למרות שחלקי ההפקה ביבוא אישי הזו עולים על השלם ואף על פי שהדרמטורגיה לוקה בחסר, בסופו של יום מדובר במחזמר מרענן וחדש מסוגו שמציע התנסות קצת אחרת מזו המוכרת לחובביו המושבעים של הז'אנר. מעבר לכך, מצליחה ההפקה לחשוף חבורה מוכשרת של יוצרים ושחקנים שכל אחד מהם מקבל בה מקום והזדמנות לבלוט וגם בזה יש משהו.
לפנייה לכתב/ת 
