שתי ערים שלמות
בכשל תודעתי נתפר אצלנו המושג "ירושלים השלמה". אבל אם נכיר בעיר הערבית כהווייתה, לא יהיה נורא אם לצד העיר היהודית תחייה בשלום עיר ערבית
אל דאגה, ירושלים תישאר שלמה. חלוקתה כלל לא עומדת על הפרק, מאחר שלחַלק אפשר רק את השלם ולא את החלק. אם למישהו יש צורך לחגוג את ירושלים, שיעלה במטותא על ראש שמחתו את ירושלים שלו, העברית, היהודית – ושלא יפריע את מנוחת השכנים בירושלים הערבית.
90 אחוז מאזרחי ישראל, שרוממות ירושלים השלמה והמאוחדת לנצח על לשונם – אינם יודעים על מה הם מדברים ועל מה הם נשבעים. עשרת האחוזים הנותרים מכירים את המציאות, אבל חותרים לשנות אותה "לטובת" היהודים.
המציאות שאותה הרוב המכריע של הישראלים אינו מכיר, היא שאין ירושלים מאוחדת. ירושלים ה"מאוחדת" היא פיקציה, פרי דמיונם של מנהיגים שאינם תלושים מהמציאות, אלא גרוע מכך – מעוותים אותה. המציאות היא שישנן שתי ערים – ירושלים המערבית, זו של "הולילנד" בין היתר, וירושלים המזרחית, שחלק גדול ממנה הוא הולילנד ללא המרכאות.
ירושלים המערבית היא עיר יהודית, וירושלים המזרחית היא עיר ערבית.
עם העיר המערבית, בירת ישראל, אין צורך לעשות היכרות: אותה כולנו מכירים, לטוב ולרע. אבל היה רצוי ואף הכרחי לעשות לרוב הישראלים היכרות עם העיר המזרחית, הערבית – כדי שייווכחו כמה ריק מתוכן, כמה חלול הוא התואר "ירושלים מאוחדת". כמה תואר מופרך זה עולה בקנה אחד עם המגמה הנלוזה והמסוכנת של הכחשת ערבים, הקונה לה יותר ויותר אחיזה אצלנו.
אלה מאיתנו שיטרחו להגיע לחלקה המזרחי של העיר, יראו עיר ערבית, כלומר עולם אחר. עולם הקשור לעיר היהודית פחות, נגיד, מאתונה. הם יחוו קצב חיים אחר, גינונים אחרים; לא רק הזנחה שעליה קובלים מדי פעם, אלא גם הדר שאין אצלנו. יותר כבוד לעתיקותה של העיר, לגיאוגרפיה שלה, להיותה חלק מהיבשת האוריינטלית המשתרעת משער יפו מזרחה. אין טעות גדולה יותר מהכחשת הגיאוגרפיה הזאת על ידי חומות וגדרות, או להבדיל - על ידי מילים הקשורות לעולם הדמיון יותר מאשר למציאות.
יותר מ-40 שנה נתפר לתודעתנו המושג "ירושלים השלמה". ברור שזהו כשל תודעתי, אם לא שטיפת מוח. אם נכיר בירושלים הערבית כהווייתה, לא כהשתקפות מאוויים מנותקים מהחיים האמיתיים; אם נבער מקרבנו את תופעת ההכחשה, כי אז השד לא יהיה נורא. לא נורא יהיה אם לצד העיר היהודית תחייה בשלום עיר ערבית. לא נורא יהיה אם רבע מיליון ערבים החיים בעירם ירגישו בה כבעלי בית, לא רק למעשה אלא גם להלכה. לא אנחנו הישראלים, בעלי הבית בירושלים הערבית – אלא הם.
ההוכחה הברורה לכך היא שרגלם של ישראלים כמעט לא דורכת שם. בעלות נקבעת בין היתר על ידי נוכחות. לא נוכחות כוחנית, מלאכותית, אלא נוכחות חיה וטבעית. ומכאן, שככל שנקדים להצמיד למציאות את הפיתרון היצירתי הנובע מהכרה בצורך להתחלק בירושלים – כן ייטב לכולנו.
לפנייה לכתב/ת 
