לא במתפרת תיקים מדובר

"טרור משטרתי", "סתימת פיות", "ציד מכשפות", "סיטואציה קפקאית", "שיטות פשיסטיות שהפכו לנורמה", "הכריזו מלחמה על ערביי ישראלי", "איום על המרחב הדמוקרטי" – אלה היו רק מקצת מקולות הנהי והשבר של ערבים ישראלים, בעקבות הסרת צו איסור הפרסום על מעצרם של הסופר אמיר מח'ול וד"ר עומר סעיד. כך, יצאו להם מאות מבניו ובנותיו הכואבים של המגזר לחוצות חיפה, כשבידיהם דגלי פלסטין ובפיהם שירת "בילאדי, בילאדי", למחות על "תפירת התיקים לכל מי שמתנגד למדיניות הממשלה", כדברי ח"כ חנין זועבי מבל"ד.

ואכן, כיצד זה שלא ייצא הלב לקורבנותיה התמימים של מתפרת התיקים הממשלתית, שלהווי ידוע לא תנום ולא תישן עד שתשלים את מלאכת התפירה לכלל מתנגדי הממלכה. הפעם היו אלה מח'ול וסעיד, לפני כשלוש שנים היה זה בן יקר אחר למפלגתה של זועבי, עזמי בשארה, שיצא את הארץ ולא שב אליה, על שום שנרדף עד צוואר רק מפני שחלק כידוע על מדיניות הממשלה; ובעשור האחרון היו אלה מאות מערביי ישראל, שהמתפרה החרוצה סידרה להם תיקים, בעיקר בנוגע לחשדות לפעולות טרור, ניסיונות פיגוע, ריגול, סיוע לאויב והברחת נשק.

בתי המשפט והשופטים הם הרי חלק "מהשיטות הפשיסטיות שהפכו לנורמה", מה שמסביר כמובן את צווי איסור הפרסום שהוצאו בפרשה האחרונה ובפרשת קם-בלאו, וכמובן את אישור המעצרים השערורייתיים של הדיסידנטים הפוליטיים מהמגזר.

לא המוח השב"כי הוא שקודח

ועל אף האמור לעיל, בכל זאת מתגנב לו קורט של ספק שהחשדות נגד מח'ול וסעיד בביצוע עבירות ביטחוניות חמורות, ובכלל זאת ריגול ומגע עם סוכן חיזבאללה, הם לא רק פרי דמיונה הקודח של המשטרה ומעשי המתפרה הממשלתית. בדיוק כפי שנראה כי חלק מהאשמות של כמה מערביי ישראל בעבירות ביטחוניות נגד המדינה לא היו תוצר מופרך של מוח שב"כי קודח.

מה לעשות, למרות "הטרור המשטרתי" ו"סתימת הפיות", לרוב ישראל לא באה חשבון גם עם התבטאויות חמורות לאין ערוך משל מח'ול, שבין לקט פניניו הספרותיים ניתן למצוא קביעות כמו "אני שונא את דגל ישראל", "ירי רקטות על ישראל אינו פשע מלחמתי" ו"ערביי ישראל הם תחת איום גזעני קולוניאליסטי של המדינה". הלוא גם עם האשמות שישראל מתכננת שואה בעזה של יו"ר ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, שאוקי חטיב, כמו עם קריאות עידוד נמרצות לשאהידים בעזה באותה עצרת, או הזדהות פומבית עם רב-טבחים כג'ורג' חבש – המדינה לרוב משלימה ועוברת לסדר היום.

ועדיין, גם אם רק קומץ מערביי ישראל חצה את הקווים הפליליים-ביטחוניים, רובו ככולו של המגזר שם שוב ושוב את מבטחו בנציגים מטעמו שרואים במיגור המפעל הציוני משימה פנים וחוץ ערבית ראשונה במעלה. מה גם שאותו גרעין במקצת מהקומץ לא ראה כל פסול לקום על ישראל בשעתה הקשה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, לצאת לחוצות ולהיפרע מכל מה שנקרה על דרכם, ובלבד שיזנבו ככל יכולתם במדינה וביהודיהּ, בעוד אחיהם ביהודה, שומרון ועזה מנהלים נגדה מאבק טרור רצחני.

הזדהות עם מגוון אויבי ישראל החל בסוריה, עבור בחיזבאללה וכלה בחמאס ולוב; יציאת חוצץ נגד אופייה של המדינה; תמיכה בפעולות אלימות נגד "הכיבוש"; והבנה מלאה של מניעי שהידים נבחרים – הם תנאים כמעט הכרחיים לכל פוליטיקאי ערבי המבקש את אמונו של צאן מרעיתו.

וכמובן אלה לא רק נציגיו הפרלמטריים של המגזר, שמעת לעת שמים את פעמיהם אל שליט ערבי נאור כדי להשיח על עוולת ישראל, משטר האפרטהייד הנוהג בה ועל הגזענות הפושה בכל חלקה טובה בה, כשהפעם האחרונה הייתה לפני מלך מלכי המלכים, מועמר קדאפי. וזה בוודאי לא רק ח"כים כגמ'אל זחאלקה שמסבירים למראייניהם היהודים כי רמת אביב היא שייח' מוניס" ושהם בכלל מהגרים כאן.

כך, במסמכי החזון ערביי ישראל מטעם ארגון "עדאלה", "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל" ו"ועד ראשי הרשויות הערביות" נקבע במפורש כי "ישראל היא תוצאה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב". כש"דרישות המינימום" מבחינת אחד מנציגיהם המתונים, ד"ר אסאד גנאם מאוניברסיטת חיפה, הן שינוי הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית למדינה רב תרבותית, מתן אפשרות לחזרתם של הפליטים הפלסטינים לישראל תוך קבלת אזרחות מלאה וקבלת אזרחות ישראלית מלאה לכל צאצא של מי שיינשא לאזרח ישראלי.

כל זה כמובן לא יסדוק במאום את האמונה היוקדת השוררת בקרב רבים במחוזות האקדמיה, העיתונות והתרבות המקומיים כי חזרה לגבולות 67' והקמת מדינה פלסטינית תביא אותנו למנוחה ולנחלה של "שתי מדינות לשני העמים" וכמובן לקץ הסכסוך. דיון בתאבונה של הלאומיות הפלסטינית משני עברי הקו הירוק, כמו מעצר של מח'ול וסעיד, לדידם של רבים מהם, בוודאי אינו מקדם אותנו לאותו מחוץ חפץ, שעל כולנו כמובן להתאוות אליו.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה