עירית "נתנה לסרטן בראש" ועכשיו עוזרת לאחרים

על הספסל, בפינת הלובי במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב), יושבת אישה נאה, בשנות ה־50 לחייה, כשעינה השמאלית מכוסה ברטייה. בקול שקט היא מספרת לאישה האדמונית שלצדה: "פעם, כשבעלי היה חוזר מאוחר הביתה מיום עבודה קשה, הייתי חסרת סבלנות כלפיו. לא היה לי כוח בשבילו אחרי שבמשך יום שלם טיפלתי בבית ובחמשת ילדינו. מאז שחליתי בסרטן, המצב השתנה. היום, כשהוא מגיע הביתה ואני רואה את העייפות והשפיפות שלו ואת הקמטים שנחרצו בפניו עם השנים, אני מתרככת ומתמלאת הערכה כלפיו. אני רואה כמה הילדים בני מזל שהאיש הזה הוא אבא שלהם".

"מאז שאיבדת עין", מגיבה האדמונית שלצדה, "את מתחברת לעין שיש לך בלב. העין הזאת מצליחה לראות טוב יותר מכל עין אחרת".

לאישה האדמונית קוראים עירית ענבר. רק לפני כשנתיים הייתה ענבר, יועצת ארגונית ומטפלת משפחתית וזוגית בהכשרתה, זו שישבה באותו מסדרון, מתמודדת עם מחלה קשה המאיימת על חייה ומטלטלת את עולמה ואת עולם ילדיה.

מאז ההחלמה ענבר מסתערת על כל רגע. היא מפעילה קליניקה פרטית מצליחה, "איזון דינמי", לייעוץ אישי, זוגי ומשפחתי. האיזון הדינמי הוא מודל טיפולי שבו לומד המטופל לזהות את עצמו, את רצונותיו ואת ההתנהלות הנכונה עבורו במצבי חיים משתנים. במקביל, ענבר שותפה בפרויקט "אהבה" המטפל בנשאי איידס ובבני זוגם, מאמנת מנהלים, מקיימת קבוצת טיפול בטבע (במסגרת "טבע ומהות"), לומדת חשיבה הכרתית (שיטת ימימה) ובודהיזם ומתרגלת מדיטציה. פעם בשבוע היא מגיעה בהתנדבות לבית החולים איכילוב מטעם "עזר מציון", כדי לסייע בליווי רוחני לחולים במחלה מסכנת חיים ולבני משפחותיהם.

מבכי משתק לניהול חמ"ל

הסיפור שלה התחיל כשהייתה בת 45, גרושה ואם לשלושה בנים שרק השתחררה מצבא הקבע כראש מדור פיתוח ארגוני בחיל הים בדרגת רב סרן. "פתחתי קליניקה וההרגשה הייתה של הגשמה עצמית", היא מספרת.

ואז המכה נחתה. פתאום, באוגוסט 2007, הופיע גוש בבלוטת הרוק (פארוטיס) ועמו תחושה קלה של נמלול בפנים. ענבר פנתה לרופא. "את בסדר", הוא הבטיח,

וליתר ביטחון צייד אותה במרשם לאנטיביוטיקה ובעצה: להפסיק לקרוא על מחלות באינטרנט. אבל האנטיביוטיקה לא עזרה. מוטרדת מעט חזרה ענבר לקופת החולים ופנתה לרופאת המשפחה הקבועה שלה, ד"ר דלית מורביץ'. לאחר תשאול מקיף הפנתה אותה ד"ר מורביץ' לבדיקת אולטרסאונד ובהמשך לביופסיה. ואז, בין ראש השנה ליום הכיפורים, הגיע הטלפון הקשה. רופאת המשפחה הודיעה לענבר כי לקתה בסרטן בבלוטת הרוק.

היא פנתה להתייעצות עם רופא אף־אוזן־גרון, מומחה לניתוחי ראש וצוואר, שהסביר כי הגידול יושב על עצב הפנים ויש להסירו בניתוח מורכב. ייתכן, אמר המומחה, שיהיה צורך בכריתת חלק מהעצב, מה שעלול לגרום שיתוק במחצית הפנים.

"הייתי בשוק", ענבר נזכרת. "מיד כשיצאתי מהקליניקה שלו, התקשרתי לד"ר מורביץ', הרופאה שלי, ולא יכולתי להוציא מילה מהפה מרוב בכי. חברה שהתלוותה אלי לקחה ממני את הטלפון, והרופאה אמרה לה: 'כשהיא תסיים לבכות, שתתקשר אלי'. בעצם, בדבריה אלה העבירה לי הרופאה מסר ברור: עלי לקחת את ההגה לידיים, להיות המנכ"ל של חיי ולנהל את המחלה הארורה הזאת".

בנקודה זו יצאה עירית ענבר למסע המשמעותי ביותר בחייה, כשהיא מלווה לאורך כל הדרך ברופאת המשפחה. ענבר: "כצעד ראשון לקחתי את ילדיי לשיחה. סיפרתי להם שיש בגופי גידול ושחייבים להוציאו בניתוח. אחר כך שיתפתי את בני המשפחה האחרים ואת החברים. סיפרתי להם על המחלה והם הפכו למעגל תמיכה פעיל. חדר העבודה שלי הפך לחמ"ל. פרשתי בו רשת מידע, שדרכה העברתי וקיבלתי מידע רב בשאלות שונות. מי הרופאים שאליהם צריך לפנות? איך מגיעים לרב פירר? מי הם האנשים שנלחמו במחלה דומה? איך אפשר להגיע אליהם וללמוד מניסיונם?".

חלק מיוחד בהתמודדות עם המחלה היה "חברים למסע", תכתובת מיילים שבהם שיתפה ענבר את חבריה במאבקה "בכתיבה חשופה וגלויה", לדבריה. "כך איפשרתי להם להתבונן פנימה וללוות אותי אל תוך חוויית הפחד מפני המוות, החולי והאובדן. כאישה 'חזקה' נדרשתי לרעיון חדש: לא להיות חזקה, אלא גמישה, פתוחה ובעלת יכולת לקבל בלי שתהיה בידי האפשרות להחזיר".

כולם מתגייסים ל"מבצע קורן"

לקראת הניתוח ומערך הטיפולים שעמדו בפניה בחרה עירית ענבר בשני רופאים שיובילו את התהליך: פרופ' דן פליס, מנהל מחלקת אף־אוזן־גרון וניתוחי ראש וצוואר במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב) וד"ר רפאל פפר, מומחה להקרנות ומנהל היחידה לרדיותרפיה במרכז הרפואי שיבא (תל השומר). "מעבר למקצועיותם ולהיותם מובילים בתחומם, התרשמתי מהצניעות שלהם", ענבר מעידה. "לשניהם יושרה מקצועית להטיל ספק, להתייעץ זה עם זה ולא לנסות ולתפוס את המקום של אלוהים".

אל חדר הניתוחים היא לוותה בבני משפחה וחברים מודאגים. ענבר: "כשפקחתי את עיניי בחדר ההתאוששות, הקרובים שעמדו מולי התחילו להריץ אס.אם.אסים לכל העולם, כששתי מילים בלבד מעבירות את המסר: 'היא מחייכת!'".

אבל השמחה לא ארכה זמן רב. שבועיים לאחר הניתוח קיבלה ענבר שיחת טלפון נוספת מד"ר מורביץ'. הרופאה הודיעה לה שבניתוח התגלו תאים סרטניים נוספים בצווארה. "הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת רגליי ושהניתוח הקשה היה רק המערכה הראשונה במלחמה הזאת. ידעתי שאני זקוקה להתארגנות מחודשת".

ענבר הושיבה את ילדיה לשיחה נוספת. "המטרה הייתה להעביר להם מסר של סמוראים: במלחמה אין חוכמות ואני הולכת לתת לסרטן בראש! מאוחר יותר, כשהתחלתי בכימותרפיה ושכבתי חסרת כוחות, הסברתי להם שאלה הרגעים החשובים ביותר של המלחמה הזאת, ומכאן יגיע הניצחון".

גם החברים נרתמו במסירות. ענבר: "הכנתי טבלה שקראתי לה 'מבצע קורן', על שם ההקרנות, ומטרתה לסייע לי בזמן הכימותרפיה וההקרנות: מי לוקח אותי לטיפולים, מי מחזיר, מי דואג לילדים. ככל שנפתחתי, אנשים סביב התגייסו למעני. פשוט נתנו בנדיבות מרשימה. עם כל הקושי והכאב, המחלה הזאת זימנה לי ולאנשים הקרובים אלי שעות איכות וקרבה רבות".

מוצאים מחדש את הנקודה המוארת

כשבוע לפני תום הטיפולים השתלבה ענבר בתוכנית "נקודת מפנה" המיועדת למבריאים מסרטן. בתוכנית נערכים מפגשים שבועיים, שבהם המשתתפים מקבלים אמצעים המסייעים בהתמודדות עם המחלה: תזונה נכונה, ספורט, צ'י קונג רפואי, טכניקות מדיטציה ופגישות עם אנשים שהחלימו מסרטן. בתוכנית זו שמעה ענבר לראשונה על הליווי הרוחני המיועד לאנשים הלוקים במחלות מסכנות חיים, שפותח בארצות הברית, בין היתר על ידי הפסיכיאטרית אליזבת קובלר רוס. "מבחינתי זו הייתה התשובה לשאלה מהי המשמעות של הניסיון הזה עבורי, וכשנפתחה הכשרה למלווים רוחניים היה לי ברור שאני שם".

בסיום ההכשרה, קיבלה ענבר החלטה: "להתייצב פעם בשבוע במחלקה שבה טופלתי, אבל הפעם לביקור חולים. אני נפגשת עם החולה או עם בן משפחתו,

ומנסה למצוא איתו את הנקודה הפנימית שהלכה לאיבוד בזמן המחלה, בדיוק כפי שקרה עם האישה שלמדה לראות את בעלה באור אחר. אני יודעת שיחד עם ההחלטה לנהל את ההתמודדות עם המחלה צריך למצוא את הדרך שלך להיעזר, אבל הכרחי למצוא את העזרה הזאת. לעתים ברור לך מיד מה יכול לעזור, אבל זו לא מחלה ש'מעבירים אותה', אלא היא מבקשת את תשומת הלב כחלק מהדרך אל הריפוי".

ענבר מעידה שכיום היא בריאה, ועדיין נמצאת תחת מעקב רפואי. "בכל פעם שאני נכנסת מחדש לבדיקות המעקב, אני זוכרת ששום דבר לא מובן מאליו. ושם, אני מודה לאל ששומר עלי ושבדרכו המצחיקה הפך אותי ל'חברת מועדון'. היתרון הגדול של המצטרפים למועדון מבריאי הסרטן טמון באפשרות 'להתעורר' פעם בחצי שנה, לנקות את העדשות מהקיטורים ומהכהות של שגרת היום ולראות בחדות ובעוצמה את המשמעות הנוספת שיש לחיים, את הפלא שבאהבה ובאמונה".