הצל של בלייר: עלייתו ונפילתו של גורדון בראון

הודעתו של גורדון בראון על פרישתו בספטמבר היא כנראה תחילת הסוף של קריירה פוליטית שנויה במחלוקת. מנהיג הלייבור יכול לזקוף לזכותו רשימת הישגים מרשימה, אבל הוא הותיר את הבריטים עם טעם מר בפה. האיש שלא הצליח להתרחק מצלו הגדול של טוני בלייר ייזכר בעיקר כפוליטיקאי שכולם אהבו לשנוא.

ארבעה ימים אחרי הפסדה של הלייבור בבחירות ועל רקע מאמצי המפלגה ליצור קואליציה ביחד עם הליברל-דמוקרטים, הכריז בראון על כוונתו לפרוש מהנהגת הלייבור בספטמבר הקרוב. "כמנהיג המפלגה אני מחויב לקבל את תוצאות הבחירות כביקורת על תפקודי כראש ממשלה", אמר בראון במסיבת עיתונאים מול מעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 בלונדון. 

הודעה הפרישה. בראון במסיבת העיתונאים מול דאונינג 10 (צילום: AFP)

בראון כיהן כשר האוצר במשך כעשור לפני שהחליף את בלייר בשנת 2007. ב-13 שנותיו בממשלה, תחילה כשר ולאחר מכן כראש ממשלה, זכה בראון להישגים רבים. כשר האוצר הוא הוביל את הכלכלה בתקופת השגשוג של שנות ה-90, הפך את הבנק של אנגליה לעצמאי וקבע לראשונה שכר מינימום.

כראש ממשלה הוא הוביל את החזית הבינלאומית להתמודדות עם המשבר הפיננסי ב-2008 ויש הרואים בו כמי שלמעשה הציל את הכלכלה העולמית. אולם למרות הישגיו בראון יעזוב את תפקידו כשמעמדו הפוליטי בשפל המדרגה. כהונתו התאפיינה במלחמה לא פופולרית באפגניסטן ופרשת שחיתות בצמרת השלטון.  

"גורדון בראון הוא אינטלקטואל, שבהחלט מבין כלכלה", אמר ל-ynet פרופ' משה מאור מהאוניברסיטה העברית. "לפני שנה וחצי הוא חצה את העולם לאורכו ולרוחבו כדי שמנהיגים יגיבו למשבר הכלכלי באופן אחיד, וזה הצליח בגללו", הוסיף והדגיש כי גם הצלחה זו לא שיקמה את מעמדו.

הארוחה שחתמה את גורלו

גורדון בראון נולד בעיר התעשייה קירקלדי בסקוטלנד ב-1951. בנו של הכומר האהוד התקבל לאוניברסיטת אדינבורו כשהיה בן 16 בלבד. הוא ניצל את תקופה זו כדי ללמוד היסטוריה, אך גם לעשייה פוליטית בקמפוס ואף למשחקי רוגבי - שאחד מהם הסתיים באובדן הראייה בעין אחת.

אחרי שהשלים את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה הוא נבחר לפרלמנט ב-1983, כשהיה רק בן 32. במהרה הוא טיפס בסולם מפלגת הלייבור, ותוך עשור בלבד נחשב למועמד מוביל לעמוד בראש את המפלגה. ב-1994, כשיושב ראש הלייבור ג'ון סמית מת במפתיע אחרי שלקה בלבו, נראה היה שהגיע שעתו להנהיג.

אולם ארוחה קצרה במסעדת גרניטה בלונדון כנראה חתמה את גורלו. אחרי מותו של סמית הוא נפגש עם מי שהיה בעל בריתו בלייבור, טוני בלייר, ובתום הסעודה הסכים לא להתמודד נגדו בבחירות הפנימיות. השניים סיכמו שבלייר ינהיג את הלייבור, ובראון יקבל את תיק האוצר. לפי מקורבי בראון, בלייר הבטיח לפנות את מקומו לטובת בראון בתום כהונתו - טענה שבלייר הכחיש.  

התמרמר. בראון מביט בבלייר, מאי 2005 (צילום: AP)

הבחירות הכלליות התקיימו שלוש שנים לאחר, ובסופן הסתיימו 18 שנות שליטה של השמרנים. במאי 1997 נבחר בלייר לראש ממשלת בריטניה, ומינה את חברו לשר האוצר. בתקופה זו הוא הוביל את הכלכלה הבריטית בשנותיה היפות ולמעשה מנע במו ידיו את הצטרפות הממלכה למטבע האירו.

בשנותיו הראשונות במשרד האוצר בראון עוד היה כוכב מבטיח בלייבור, אולם ככל שחלפו השנים התמרמר על מעמדו כ"צל של בלייר". בשנת 2001, כשהבין שבלייר לא מתכוון לעזוב את תפקידו, הפכו השניים לאויבים. "מהשלב הזה האמביציה האישית שלו הובילה אותו לעימותים בלתי פוסקים עם בלייר, וכל הפעולות שלו היו מונעות מכך. הכל מכיוון שהוא חשב שמגיע לו להיות ראש הממשלה", מסביר פרופ' מאור.

האויב הגדול של בראון

בראון נאלץ להמתין בצד בעוד בלייר שלט בבריטניה במשך עשור שלם, שבסופו ירדה התמיכה בלייבור למצב חמור. כשבלייר פינה לבסוף את מעון ראש הממשלה דאונינג 10, הבטיח בראון לשקם את אמון העם בפוליטיקאים, אבל זה לא עבד.

"עם פרישת בלייר ב-2007 הבריטים חשבו שבראון צריך להכריז על בחירות ולקבל מנדט מהעם", מציין פרופ' מאור ומוסיף כי החלטתו למצות את כהונתו של בלייר עד 2010 היתה בעוכריו. לדבריו, ההחלטה השגויה הובילה להתנגדות לשלטונו. "מה שעצוב עוד יותר זה שהוא גם כנראה היה זוכה אז בבחירות".

סקרים ממערכת הבחירות הנוכחית מלמדים שבריטים רבים חושבים שבראון הוא מנהיג בעל הישגים, אך רובם לא תמכו בו בגלל אישיותו. השבועון "ניוזוויק" קבע בכותרתו אחרי הודעת הפרישה ש"האויב הגדול ביותר של גורדון

בראון הוא עצמו". "הוא לא מחייך ונתפס בציבור כאדם קר, מרוחק ורציני מדי", אומר פרופ' מאור. "הוא גם לא טרח לשנות את הדימוי". גם יחסו לסובבים אותו היה בעייתי: "יש מי שהכתיר את הסגנון הניהולי שלו כ'סטליניסטי'".

ויקטוריה הנימן, חוקרת באוניברסיטת לידס, סבורה שהבעיה העיקרית שלו היתה שלא הצליח להשתחרר מצלו של בלייר, בעיקר בכל הקשור לאישיותו. "בלייר כריזמטי מאוד", אמרה הנימן לסוכנות AP. "גם אנשים שלא הצביעו ללייבור חשבו שבלייר הוא אדם שכיף לצאת איתו לשתות. הכניסה לנעליו של טוני בלייר רק חידדה את הבעיה באישיותו".

השאלה שנותרה פתוחה היא מה יעשה בראון אחרי פרישתו מהנהגת הלייבור בספטמבר. ההערכה היא שהפוליטיקאי הוותיק, שיחגוג בקרוב יום הולדת 60, יבחר לעזוב את הפוליטיקה הבריטית לטובת חיים שקטים וייתכן שתפקיד

בכיר בבנק העולמי או בקרן המטבע העולמי. אולם הוא גם יוכל להישאר בפרלמנט, כפי שעשה ג'ון מייג'ור השמרן אחרי תום כהונתו כראש הממשלה.

בראון עצמו רמז על הצפוי לו זמן קצר לפני הבחירות. "אם לא יכולתי לחולל שינוי אמיתי, הייתי עוזב לעשות משהו אחר. שרה (אשתו) ואני חשבנו על התנדבות וצדקה. אני לא רוצה להשתלב בעולם העסקים או משהו כזה. אני רוצה לעשות משהו טוב".