לאחד את ירושלים באמת
במקום עיסוק כפייתי ב"תהליכי שלום", יש לפעול להשוואת תנאים של כלל תושבי הבירה ולעידוד הגירה יהודית אליה. רק כך נבטיח שלא תחולק
יום ירושלים הוא יום ראוי לחשבון נפש בעניין מעשיה ומחדליה של מדינת ישראל בבירתה ב-43 השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. כל מי שחי באותם ימים היסטוריים, ובמיוחד מי ששירת אז בצה"ל, אינו יכול שלא לזכור את רוממות הרוח ברגע שירושלים שוחררה ואוחדה, כשהוחל בשיקומה בעקבות ההרס שביצע בה הכובש הירדני במשך 19 שנות הכיבוש שלו, כשהאוניברסיטה העברית שבה אל הר הצופים, כשמוטה גור בישר: הר הבית בידינו!
בדרכה של מדינת ישראל נקרתה הזדמנות היסטורית שלא תחזור - להשלים ולתקן את מה שלא עלה בידה לעשות במלחמת השחרור, הן בירושלים והן ביהודה ובשומרון. אך צר לציין שממשלות ישראל לדורותיהן במידה רבה בזבזו 43 שנים.
התהליך החל כבר באותם ימים היסטוריים כששר הביטחון דאז, משה דיין, הורה להוריד את דגל ישראל מהר הבית, המקום הקדוש ביותר ליהודים, ובכך אותת שישראל מוכנה להתחלק בניהול ובשליטה בהר הבית בפרט, בירושלים בכלל ובארץ ישראל כולה.
התהליך נמשך באיסור ובקשיים שהערימו רבנים חסרי מעוף ואחריות בדרכם של יהודים שביקשו לעלות על הר הבית. בעשותם כן כרתו ברית בלתי קדושה עם הווקף המוסלמי: אלה ואלה משיקולים שונים, עשו כמיטב יכולתם לצמצם ולמזער את הנוכחות היהודית במקום.
הפער האדיר שבין המליצות הנבובות על איחוד העיר לבין המציאות בשכונותיה הערביות של ירושלים, שלא זכו לתשתיות פיזיות ולמערכת חינוך כמו בשכונות היהודיות, היווה המשך לכך. ממשלות ישראל לדורותיהן וראשי עיריית ירושלים שידרו כך שהבירה איננה עיר אחת מאוחדת, והניחו את זרעי הדרישה לחלוקתה.
כך גם תומכי אוסלו, שבשאיפתם להקים מדינה לאויב בלב ארץ ישראל ובנכונותם לחלק אופקית את ירושלים כדי שמחציתה תשמש בירה לאויב. אליהם הצטרף ראש הממשלה בעבר ושר הביטחון בעבר ובהווה, אהוד ברק, שהציע לחלק אותה אנכית, כך שהערבים יזכו בהר הבית ואילו היהודים יסתפקו במעבה האדמה.
התהליך נמשך בדבריהם של דמגוגים המטיפים לוויתור על שכונות ערביות צפופות ש"מי צריך אותן", בשעה שידוע להם שהמחלוקת אינה על אותן שכונות אלא על העיר העתיקה והר הבית.
וכאשר יהודים מתנדבים לוותר על לב ארצם, על בירתם, על המקום הקדוש להם ביותר, אין פלא שאומות העולם תובעות להסגיר לאויב את מה שיהודים רבים מוכנים שיילקח מהם.
אחריות לכל חלקי העיר
אך מי שנמנה עם רוב המצביעים בישראל השוללים את האיוולת הקרויה "פתרון שתי המדינות", שאינו פתרון ואינו שלום, אלא שלב נוסף בתוכנית השלבים שסופה איננו ב"קו הירוק" אלא ב"קו הכחול", קו החוף והסוף - ממילא אינו שוקל את חלוקתה של ירושלים. מי שמתכוון שהיא תישאר עיר אחת, חייב לקבל על עצמו אחריות ולטפל בצרכיהם של כל אזרחיה, יהודים וערבים.גם באיחור של שנים רבות חייבות ממשלת ישראל ועיריית ירושלים להתגייס ולקבל על עצמן כמשימת הצלה לאומית את השוואת רמת השירותים הניתנים לתושביה הערביים של ירושלים לרמה לה זוכים תושביה היהודיים, ומי שמשאירם במצב זה מוביל למעשה לחלוקת העיר.
ובמקביל חייבות ממשלת ישראל ועיריית ירושלים להתגייס ולקבל על עצמן כמשימת הצלה לאומית את חיזוקה של האוכלוסייה היהודית בבירה. כשמשרדי הממשלה והשרים מחזיקים שלוחות ולשכות בתל-אביב הם מחלישים אותה. כשמחנה מטכ"ל יושב בתל-אביב – כנ"ל. העתקתו לירושלים עשויה לשדר לא רק את נחישותה של מדינת ישראל להגן על בירתה, אלא גם תזרים הרבה כוח אדם צעיר ואיכותי לעיר המשוועת לכך.
קשה לעשות היום את מה שלא נעשה ב-43 השנים האחרונות, ובמיוחד כשגורמים אנטי-ציוניים בישראל מזמינים לחצים חיצוניים כבדים לחלק את ירושלים כשלב הכרחי בתהליך האובדני המאיים על ישראל. אבל, אין ברירה, אם חפצי חיים אנחנו. במקום להתמכר לעיסוק כפייתי ב"תהליכי שלום" הרסניים, טוב יעשה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אם יתחיל לאלתר בתוכנית השוואת השירותים לכלל תושבי הבירה ושל עידוד הגירה חיובית אליה. כ"ח באייר תש"ע הוא המתאים להחלטות מסוג זה, במקום להצהרות נטולות כיסוי.
ד"ר רון בריימן כיהן בעבר כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
לפנייה לכתב/ת 
נתניהו. מילים ריקות
צילום: AP
מומלצים
