מה בין ריבלין לקדאפי
יו"ר הכנסת מתגאה בדורות שחיו לפניו בירושלים, אך תוכניתו לאזרוח תושבי העיר המתרחבת מובילה להפיכתה ל"אל קודס"
כאשר ביקרו חברי הכנסת הערביים אצל שליט לוב מועמר קדאפי, הם שמעו ממנו את חזונו לפתרון הבעיה הפלסטינית: מדינה אחת בשם "ישראטין". קדאפי יודע שעם הזמן תגדיל הדמוגרפיה את אחוז הערבים, חלק מיהודים יעזבו ו"ישראטין" תהפוך לפלסטין. כדי להחיש את הנצחון הדמוגרפי, הוא אף הציע לערביי ישראל ופלסטין: "תעשו הרבה ילדים".
יש לקדאפי שותף סמוי השואף להיות נשיא מדינת ישראל, ומתאפיין בחוסר נכונות להכיר במושג גאוגרפי: קו גבול. כדי להמנע מלהציב קו גבול בין הישראלים לבין הפלסטינים, מוכן יו"ר הכנסת ראובן ריבלין לתת למיליוני פלסטינים אזרחות ישראלית ולממש באופן מיידי את חזון מדינת ישראטין.
ריבלין הידוע באהבתו לירושלים מרבה להשתמש בסיסמא "העיר המאוחדת". אך לאחר 3,000 שנה היא הפכה למשהו חדש לגמרי, ל"ירושלים המורחבת". אם היה מגיע לבירה של היום אחד מאבותיו, למשל הרב יוסף יואל ריבלין זצ"ל שבמאה ה-19 מפאת הסיכון הכרוך בנסיעה למירון יזם את הדלקת מדורות ל"ג בעומר בשכונת שמעון הצדיק, או אפילו הלל ריבלין ז"ל, שעבד בתחילת המאה ה-20 בהסתדרות המדיצינית הציונית הדסה - הם היו מגלים ירושלים אחרת שמכילה בתוכה את כל הכפרים שמחוצה לה: צור-באחר ששכן מדרום לירושלים, אבו-דיס, שממוקם על הדרך הרומית ליריחו, סוואחרה המזרחית והמערבית, שועפת - הרחק צפונה מירושלים ואחריו בית חנינא הקרוב יותר לרמאללה מאשר לבירה.
אבותיו של ריבלין בוודאי זוכרים כי צפונה הרחק מירושלים הוקם ב-1910 קיבוץ בשם קלנדיה. הוא ננטש ועל חורבותיו הוקם יישוב יהודי בשם עטרות. לימים כבשו אותו הירדנים וכדי למחות זכר ליישוב (ולנטרל מראש כל בקשה ל"זכות שיבה") חרשו, שטחו והפכו אותו לשדה תעופה, השוכן בין כפר עקב למרכז השלטון הפלסטיני בביתוניה.
קשה שלא לחייך כשמדמים את אבותיו של ריבלין מגלים שאותו כפר עקב, הממוקם מעבר לחומת הביטחון וצמוד מעשית לרמאללה, גם הוא הפך חלק מאותה מגה-פוליס חדשה: "ירושלים המתרחבת".
אם היו תוהים מדוע צורף כפר בית חנינא לירושלים היו מקבלים הסבר מריבלין כי הוא שוכן על הדרך לשדה התעופה של בירת ישראל. יש רק בעיה קלה: בגלל קרבתו לרמאללה, אף מטוס אינו נוחת בשדה. אך אין ספק שהוא מוסיף לעיר הוד והדר (וחטטורות בשם בית חנינא ושועפת).
הרוב החרדי של ישראטין
בשכונות שהיו פעם יהודיות (כמו פסגת זאב) מתרחש "עירוב" מהיר שבו ערבים המחזיקים ב"תעודת תושב" רוכשים דירות בשכונה. מזרח ירושלים היא כמעט העיר הפלסטינית היחידה שבה נהוג לשאת אשה נוספת: תעודת זהות ישראלית היא המצרך המבוקש ביותר וערביי יו"ש שמחים להשיא את בנותיהם לתושבי מזרח העיר.
מדוע מוכן רובי ריבלין לתת למען אותה אחדות מזויפת אזרחות ישראלית לפלסטינים? הוא נאחז בחזונם של נביאי דמוגרפיה: אלו מרגיעים כי לא הערבים, אלא החרדים הם שיהיו הרוב ב"ישראטין" .
את העתיד אין איש יודע, אך מהצעתו של ריבלין ניתן להסיק שהוא מבין את ההווה: המשך השליטה הישראלית על העם הקורא לעצמו "עם פלסטיני" איננה אפשרית עוד. הוא מעדיף בשל כך לותר על ריבונות יהודית, לקבל למספר שנים "ארץ ישראל שלמה" ולתת לדמוגרפיה לנצח. גם הצהרותיו על "אזרחות לפלסטינים" לא יניחו את דעתם של מנהיגי העולם הדורשים עבורם עצמאות.
עדיף שריבלין וחסידי ישראטין האחרים (כמו חוטובלי) ינצלו את הרחבת ירושלים כדי לתת לעולם את הסמל של סיום הכיבוש. מצד אחד יהיו בעיר אזורים שיישארו לעד בידי ישראל: הכותל, הרובע היהודי וחלקים נרחבים בעיר העתיקה ובאזורים הסמוכים אליה כמו אבו-תור, הר הזיתים, שמעון הצדיק ואף השכונות היהודיות החדשות (שבחלקן הופכות בעזרת הדמוגרפיה לשכונות מעורבות) כמו הגבעה הצרפתית, גילה והר חומה – כל אלו ישארו בידי ישראל.
מאידך, אם אם הפלסטינים רוצים באופן סמלי לקבל לידיהם את "נמל התעופה של ירושלים" ולקרוא לאבו-דיס (שבה שוכן היום הפרלמנט הפלסטיני) בשם אלקודס – אין שום בעיה. ראוי שישראל תבין את כוחם של סמלים וצילומים בעולם תקשורתי מודרני. וכמו שתמונות הריסת חומת ברלין ב-1991 סימלו את התקופה, יש להזמין את אובמה להקמת בירת פלסטין: אל קודס. תמונתו של אובמה מנפץ בפטיש החומה בין בית חנינא לא-רם - תהיה תמונת המאה ה-21.
אבי טרנגו, עיתונאי
לפנייה לכתב/ת 
