אמרו ללורה שאני מאוהב

בימים משתעלים אלה, נדמה כאילו כל אדם שני פגעה בו המחלה. זה נפל למשכב בשל וירוס עונתי, השני חטף שפעת, השלישי הצטנן (בחום הזה? חוצפה) והרביעי? נו, זו סתם אלרגיה של האביב. קשה להתמודד עם הפריחה היפה הזו, היא משגעת את הגוף וגורמת לאדם מן השורה לטפטף תחת הלשון טיפות נגד עין הרע, או לבלוע כדורים משל היה ד"ר האוס.

לפעמים נדמה לי שהמחלות פושות בכל: אפילו המחשבים שלנו למדו וירוסים מהם, ומפיצים אותם בנשיקות וירטואליות. רק המוזיקה, קדושה שכמותה, חסינה לרעות ולחולות, ובמקרה הכי גרוע תגרום מעט כאב ראש אם אינה לטעמכם.

אח רפואי שפגשתי השבוע הסביר לי שבמנורת בית המקדש היו שבעה קנים שסימלו את שבע רמות החוכמה. הרמה העליונה ביותר היא התורה, ומיד מתחתיה נמצאת המוזיקה, שנחשבת לרמה רוחנית גבוהה במיוחד (אם הבנתי נכון, הייתי מעט מטושטש מאקמולים). חוכמה גדולה, אותנו לא צריך לשכנע בזה. בואו נחכים עם מעט מוזיקה חדשה.

קליפ השבוע

יש לי חולשה (לא בריאותית) לזמרות בשם לורה. איכשהו התברר שאני לא יכול לעמוד בפניהן: לורה וירס, לורה מארלינג וגם לורה גיבסון, האלמונית מבין השלוש, כולן כבשוני. גיבסון הוציאה כבר שני אלבומים יפהפיים אך נשארה בלתי מוכרת יחסית, אולי בגלל הדרך בה היא משתמשת בקול המיוחד שלה, הארציות שבו, הפרייזינג יוצא הדופן.

לורה גיבסון. קול מיוחד ופרייזינג יוצא דופן 

השנה היא הוציאה אלבום משותף עם אית'ן רוז, מוזיקאי ניסיוני, ובשבוע שעבר הגיע לרשת קליפ חדש של השניים, שכמו השירים עצמם נשאר מהפנט וחידתי גם בסופו, כמו אגדה שאין אנו יודעים את מקורה או פירושה.

ארוחת החינם של השבוע

אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם השנה היה "Brothers", האלבום החדש של The Black Keys. מי שהקלידים השחורים חמקו מאוזניו עד עכשיו, מפסיד צמד גיטרה-תופים אמריקאי עמוס כישרון וידענות (תחשבו על הווייט סטרייפס, מינוס שיגעון הגדלות), שמנגנים בלוז מודרני פרוע ומדוד בו בזמן.  

בלאק קיז. האלבום הקודם קרוב למושלם

לטעמי, זה אחד הדברים הכי משמחים שמתנגנים בעשור הנוכחי, מלא חדוות נגינה ואהבת מוזיקה, גרוב ולכלוך. האלבום הקודם שלהם, "Attack & Release" היה קרוב להכעיס למושלם, והחדש מסתמן כטוב לא פחות, וניתן להאזנה מלאה ב-NPR. אישית, אני חושב שג'ק ווייט גאון. אבל כשנמאס לי מהבומבסטיות ומההתפזרות שלו, אני מוצא את לבי קורא לי לחזור שוב ושוב לבלאק קיז.

אמן השבוע

רגע לפני שהפיקסיז מגיעים לבקר אותנו בישראל, חייבים להודות שלמרות ההשפעה העצומה שהייתה ללהקה המעולה הזו על הדורות המוזיקליים שאחריה (עד ימינו), דווקא להקת הבת האדירה שלה, The Breeders (בהנהגת קים דיל האלופה, הבסיסטית של הפיקסיז), לא השאירה אחריה ממשיכות מוזיקליות - וחבל.

מזל שנתקלתי השבוע בלהקת Las Robertas מקוסטה ריקה, שמצליחה לערבב יפה בין הרמוניות ומלודיות הפופ של קים דיל ואחותה, לבין שוגייז רטרו-אופנתי. עוד לא אבדה תקוותנו.