בית הקטיושות: הצלקת של אשכול 820 לא הגלידה
צה"ל נכנס ללבנון, יצא, שוב נכנס ושוב יצא, אבל דבר אחד לא השתנה: הבניין באשכול 820 בקריית שמונה המשיך לספוג קטיושות - וצבר כבר 10 פגיעות. "עד יומי האחרון לא אתאושש", אומר רומן, ששכל את בנו ואדים בן ה-14 בפגיעה ישירה. השכנה שולה עדיין רצה לתפוס מחסה אחרי כל טריקת דלת
חיפוי האבן הבוהק על בניין הדירות אשכול 820 ברחוב הירדן בקריית שמונה מסתיר מאחוריו את הנזקים שספג מפגיעות חוזרות ונשנות של רקטות קטיושה שנורו מלבנון. מרבית 32 דיירי הקומפלקס, המחולק לארבע כניסות, גרים כאן יותר משלושה עשורים ומתקשים לשכוח את הטראומה שבצילה גדלו גם ילדיהם, בדיוק כמוהם לפניהם - בבניין שזכה עם השנים לכינוי "בית הקטיושות".
הכתבה הקודמת בסדרה:
רבים מהם נושאים בנפשם צלקות שלא יגלידו לעולם. לצד שלוש הפגיעות הישירות בבניין, בעוד שבעה מקרים נחתו רקטות בחצר. "התעוררתי מקול פיצוץ גדול שלאחריו איבדתי את ההכרה", נזכר השבוע, בשיחה עם ynet, רומן שוכמן, שנפצע באורח אנוש מפגיעה ישירה בבניין באוקטובר 1992. מאותה פגיעה נהרג בנו, ואדים בן ה-14, מפגיעה ישירה. במהלך השנים נפצעו עוד כעשרה מתושבי הבניין מפגיעות רסיסים, בדרגות שונות של חומרה. לאחרונה הוא "חטף" במלחמת לבנון השנייה, והבדיחה שמתרוצצת בעיר עדיין גורסת כי בכל פעם שנשמעת אזעקה, כדאי קודם כל לגשת ולבדוק מה קורה שם.
"חטף" בפעם האחרונה במלחמה. "בית הקטיושות" (צילום: אביהו שפירא)
באותו יום ישנו ואדים ורומן בסלון הבית יחד עם אם המשפחה חנה. הבת יאנה, שבאה לביקור עם בנה, ישנה בחדרו של ואדים. "אשתי חנה התעוררה מהשינה וראתה אותי ואת ואדים ללא הכרה", ממשיך רומן בתיאור המצמרר. "שכבתי בטיפול נמרץ בבית חולים רמב"ם שמונה ימים, וכשהתעוררתי, ישר שאלתי מה עם ואדים - ואמרו לי שהוא נהרג. העולם חרב עליי".
ואדים היה ילד הזקונים במשפחה. פרט אליו נותרו שלוש בנות - אירנה (שנפטרה לפני מספר שנים), סימונה ויאנה. רומן בן ה-75 ואשתו חנה נפרדו כמה שנים לאחר האסון. רומן נישא בשנית להלנה, ולשניים ילדה בת שבע. החיים, אם כן, המשיכו הלאה - אבל הכאב נותר בעינו: "את הכאב אני מרגיש בלב על האובדן של ואדים, ובגוף שלי מהפציעה - שעד היום האחרון בחיי לא אתאושש ממנה". רומן אמנם עבר מהבניין שבו איבד את בנו, אבל נשאר בקריית שמונה.
"הרבה אנשים לא זכו לפיצוי"
את האירוע זוכרת היטב גם כוכבה ביטון, שמתגוררת קומה מתחת לדירה בה גרו בני משפחת שוכמן. "היו לנו מקרים רבים בשנות ה-80", נזכרת גם היא. "באחד מהם, הקטיושה פגעה בבניין ואיש לא נפגע. הפעם זה היה לפנות בוקר וכולם נכנסו לחרדה, כי הבינו שהייתה פגיעה בנפש".
אחד הטלפונים הראשונים שקיבלה כוכבה לאחר מותו של ואדים, היה מאחיה, פרופ' שלמה בן עמי, שסיים שנה קודם לכן את תפקידו כשגריר ישראל בספרד. "הוא היה נרגש ושאל לשלומנו. הוא הבין מייד באיזה בניין מדובר, ולכן מיהר להתקשר. זה היה אחרי ועידת מדריד, וחשבו שהשלום באזור הוא עניין של זמן. השלום לא הגיע כמו שכולם יודעים, אבל אני בקריית שמונה מגיל צעיר, ואני אחיה כאן עד היום האחרון שלי".
שהילד יגן על המדינה מהגבול, לא מעבר. ביטון ודרור (צילום: אביהו שפירא)
"גידלתי פה עם בעלי שמעון בן וחמש בנות, שחלקם לא ישכחו את הטראומה של נפילת הקטיושות", היא מוסיפה. "הרבה ילדים חזרו להרטיב במיטה, פחדו לשחק בערב או לעלות בחדר המדרגות בחושך. באחד המקרים הבן שלי נשרט ברגל מרסיס של קטיושה שהיה בחצר ואני הייתי בחיפה. עברו עליי שעות קשות עד שהגעתי עם האוטובוס לקריית שמונה כדי לראות אותו בעיניים שלי".
לדבריה, "גם נזק כלכלי היה לנו. בזמנו מס רכוש לא היה כמו בשנים האחרונות. איבדנו ציוד רב שהם ראו בו מותרות, ולכן הרבה אנשים לא זכו לפיצוי, למרות שהמצב הכלכלי שלהם לא נתן להם אפשרות לקנות ציוד חדש".
"גם השקט מפחיד"
גם אחרי הנסיגה ב-2000, לא בא הקץ על תלאותיו של הבניין באשכול 820, שהמשיך מדי פעם בפעם לספוג קטיושות - והדיירים מביטים בחשש אל העתיד. "גם השקט היום מפחיד", אומרת שולה דרור, המתגוררת בשכנות לביטון. "ראינו לפני ארבע שנים שברגע אחד הכל יכול להשתנות. בתור אמא ידעתי כל השנים להזהיר את הילדים להיות בקרבת הבית. גם היום, עשר שנים אחרי הנסיגה, כל טריקת דלת של בית או רכב גורמת לאנשים בקריית שמונה לסובב את הראש או לתפוס מחסה. בהרבה בניינים אתה תראה מקלטים ציבוריים פתוחים".
ובכל זאת, היא קובעת כי "כולנו התרגשנו שצה"ל יצא מלבנון כי זה שם סוף לשורה ארוכה של חיילים שנהרגו כשהיינו שם, וכל אמא שמחה שהילד שלה יגן על המדינה מהגבול ולא מעבר לו".
גם כוכבה באותה דעה: "אני שמחה שיצאנו מלבנון, אבל עד שלא יהיה שלום, בכל רגע עלול לקרות משהו ואנחנו צריכים להיות מוכנים".
מחוץ למקלט שסמוך לבניין, הן מסכמות: "אנחנו שומרים עליו נקי כי אי אפשר לדעת מתי נצטרך להשתמש בו, אבל אף אחד לא יגרום לנו לעזוב את הבית שלנו ואת קריית שמונה, אנחנו חזקים יותר מהכל. נסראללה מאיים וגם מקיים, אבל יש לנו צבא חזק ותושבי קריית שמונה לא יוותרו על החיים כאן".
ברחובות העיר הושקעו בשנים האחרונות תקציבי ממשלה רבים בתיקון נזקי בניינים ובטיפול שוטף במקלטים, אך התושבים מבקשים שימשיכו לדאוג להם גם בימי שגרה - ולא רק כשהתותחים בגבול הצפון רועמים וכשהרקטות נוחתות.
לפנייה לכתב/ת 
